עם תקומתה של המדינה ציפו רבים ממנהיגיה כי הדבר יביא להכרעה בשאלת הזהות הלאומית ולהתרת סבך הזהויות היהודיות שבגולה. אולם דווקא הצלחתה המדינית של הציונות הפוליטית עוררה שאלות הדורשות הכרעות רעיוניות ומעשיות בדבר טיב הקיום הקולקטיבי היהודי בדורנו ומשמעותו. בעת הזו נדרשת הסכמה לאומית על הדרך הלגיטימית לנהל את הוויכוחים הערכיים ביננו.

מדינת ישראל אינה תאוקרטיה, שבה שולט האל. היא אמורה לאפשר לדת היהודית לשגשג ולפרוח, אבל בשלל הגוונים של הדת היהודית ולא על חשבון השגשוג של קיום יהודי חילוני בכל גרסה שהיא.

האסון של העם היהודי הוא שהן הממסד והן מערך שירותי הדת לא הצליחו עד היום לקלוט את העולים מחבר העמים לתוך היהדות ולפתוח בשבילנו את הדלת כדי לגשר על שבעים שנה של משטר טוטליטרי שביקש למחוק את יהודיותנו.

מה בין החזון הלאומי־תרבותי של אבות הציונות ומנהיגיה לבין מציאות ימינו אלה? דומה שמותר לקבוע, בזהירות הראויה, שהדמיון הזה הולך וקטן.

המדינה היהודית חייבת להישאר דמוקרטית ופלורליסטית. הֱיות יהודית אבל לא־דמוקרטית זו סתירה פנימית. שום דבר לא ייחשב בגידה בערכים היהודיים יותר מכניעה וּוויתור של ישראל על זהותה הדמוקרטית

אנחנו יכולים להתלונן על מערכת החינוך הישראלית, ויש בהחלט מה לשפר בה, אבל בואו נתאר לעצמנו מה היה קורה אילו כל יהודי ויהודייה בארצות הברית היו מקבלים את הידע היהודי־ישראלי שמקבלים התלמידות והתלמידים במערכת החינוך הישראלית. העולם היהודי כולו היה במקום אחר.

המשמעות התרבותית ליהודיותה של המדינה מאחדת, ולא מפרידה, בין קהילות יהודים בתוך הארץ וברחבי העולם, מאפשרת קשר אמיתי לאלו ולאלו למקום ומזמינה מחויבות ומעורבות של כלל הקהילות בחיי המדינה. גם למיעוטים מאפשרת הגדרה זהותית כזאת מקום לממש את זהותם ולחיות כאזרחים שווי זכויות.

הדרך שעשתה ישראל עד למדינה היהודית האיתנה שהיא היום לא הייתה צפויה, ומכמה בחינות מכריעות – בלי הידידות והתמיכה של ארצות הברית זה לא היה קורה כלל. אבל את נשמתה של ארצות הברית ואת רוחה היא חייבת במידה רבה לשורשים התנ"כיים של העם היהודי.

 יש משהו מיוחד בארץ ישראל; חוט בלתי נראה המחבר כל יהודי למולדת. כתלמידה בבית ספר, כאשת מקצוע, כרעיה, כאם וכסבתא – הבית שלי תמיד שׁם בשבילי כל אימת שאני זקוקה לו.