אחרי עשורים של היסוס, הברית האמריקנית־ישראלית מתייצבת בגלוי מול מוקד הרדיקליזם האזורי - ומאלצת את אירופה לעדכן את הדוקטרינה שלה.

לצד החששות שמלווים את שאגת הארי, מותר להיות אופטימיים: שיתוף הפעולה בין צה"ל לצבא ארה"ב הוא חסר תקדים, וזרם ההשקעות בחברות הישראליות רק מתגבר.

לא ברור מדוע פוליטיקאים מובילים אינם מסוגלים להכיל את הריבוי הדתי בדורנו, ומתעקשים למנוע מאחים ואחיות יהודים מימוש של זכות אלמנטרית.

כשהיועצת המשפטית נתפסת כמי שפועלת באופן לעומתי לממשלה, היא פוגעת לא רק בממשלה אלא בשלטון החוק עצמו.

בעשורים האחרונים החרדים ניצלו את כוחם הפוליטי כדי להגביר את האוטונומיה שלהם. אם הרוב הציוני לא יתעשת ישראל תקרוס.

האלימות המשתוללת במגזר הערבי היא לא "בעיה של הערבים" אלא סכנה אסטרטגית לישראל. חוסר המשילות בגליל ובנגב מוביל לחדירת פשיעה לכל המדינה ולקריסת כושר ההרתעה.

בלא מעט דמוקרטיות מערביות האנטישמיות טיפסה - בעוד התגובה אליה התרככה. למשפחה שצריכה להחליט איפה לגדל ילדים, הנושא הבוער אינו תקפותה של תיאוריה מדינית, אלא האם חוזרים הביתה בשלום.

קצין בכיר אימץ בתדרוך עיתונאים את נתוני חמאס על מספר ההרוגים בעזה - ובלי שהתכוון סיפק רוח גבית  להאשמות ברצח עם. זה לא אירוע נקודתי אלא תוצאה של כשל הסברתי עמוק ומתמשך.

ישראל בוחרת באינטרסים אסטרטגיים וביצירת בריתות עם תנועות לאומיות אירופיות הרואות בה מודל להישרדות. לבחירה הזו יש גם סיכונים.