האלימות המשתוללת במגזר הערבי היא לא "בעיה של הערבים" אלא סכנה אסטרטגית לישראל. חוסר המשילות בגליל ובנגב מוביל לחדירת פשיעה לכל המדינה ולקריסת כושר ההרתעה.

בלא מעט דמוקרטיות מערביות האנטישמיות טיפסה - בעוד התגובה אליה התרככה. למשפחה שצריכה להחליט איפה לגדל ילדים, הנושא הבוער אינו תקפותה של תיאוריה מדינית, אלא האם חוזרים הביתה בשלום.

קצין בכיר אימץ בתדרוך עיתונאים את נתוני חמאס על מספר ההרוגים בעזה - ובלי שהתכוון סיפק רוח גבית  להאשמות ברצח עם. זה לא אירוע נקודתי אלא תוצאה של כשל הסברתי עמוק ומתמשך.

ישראל בוחרת באינטרסים אסטרטגיים וביצירת בריתות עם תנועות לאומיות אירופיות הרואות בה מודל להישרדות. לבחירה הזו יש גם סיכונים.

תיאור של המצב בשפה קיצונית רק מחריף את המתחים הפוליטיים והחברתיים. הכרזה על עתיד דיסטופי, אף שהכוונה היא למנוע אותו, עלולה לקדם את התממשותו.

ישראל לא צריכה לחשוש מהצהרות האיחוד האירופי על עזה: מדינות שלא מצליחות לשמור את הגבולות שלהן לא יצליחו לאכוף את הגבולות של מדינות אחרות.

בעוד שרחובות היבשת סערו למען עזה, המאבק של האיראנים למען חירותם נתקל בשתיקה צורמת שלא נובעת מחוסר מידע, אלא ממחסום אידיאולוגי.

למרות המתחים שהתעוררו לאחרונה, אפשר כבר לקבוע שארבעה עשורים לאחר ההצטרפות לאיחוד האירופי, ספרד ופורטוגל שינו את יחסן לישראל ולעם היהודי.

דחיית טענות ישראל בבית הדין הפלילי הבינלאומי מערערת את ההנחה שמנגנוני חקירה פנימיים מספקים חיץ משפטי, ומחייבת אסטרטגיה לאומית כוללת להתמודדות עם האיומים המשפטיים הגוברים על בכירי המדינה וחייליה.