חייבים לקחת בחשבון ששחרור החטופים אינו רק שאלה הנוגעת לחייהם של היקרים והיקרות שנמצאים בשבי החמאס, אלא זו שאלה שקשורה גם לקרע החברתי שנוצר כתוצאה מהסוגייה הזו.

אם תתבצע עסקה לשחרור חטופים במחיר מופקע, לא ננצח את המלחמה, ובכך נסכן נפשות רבות לאין ערוך ממה שנציל. אין מדובר בהשערה אלא בלמידה מניסיון העבר.

הציבור נדרש לעמדה מאוזנת: מחד גיסא אין הוא רשאי לעשות פעולה אקטיבית שתסכן את החטוף המסוים גם למען תועלת הכלל, ומאידך גיסא יש להימנע מפעולה שיכולה להציל אותו אם תסכן את הכלל.

כשם שאפשר לשער מה היה חש אברהם אבינו אילו לא היה פועל להציל את בן אחיו השבוי, כך ניתן להעריך כיצד נרגיש אנו אם נפקיר את אחינו ואחיותנו

אנו יודעים שכל הסכם לא יהיה הסכם של ניצחון. השאלה עד כמה אנחנו מוכנים לוותר. אנו יודעים שיש עסקאות שיסכנו את חיי כולנו ואסור לעשות אותן, אבל אנו מוכנים להיכנס ל-"ספק סכנה" על-מנת לשחרר את החטופים.

לא הבאנו את שני הלוחמים החללים, הדר ואורון, וכעת אנו חבים למאות. הפניית הגב למצווה הביאה למאות חטופים, האם נהיה אדישים למצוות פדיון השבויים?

מזה כשנה אנחנו מחכים שאחרי החגים יתחדש הכול. ולאסוננו הרוח החדשה נוגעת רק בחלקנו. יש החשים את רוממות רוח הגבורה ואחרים חשים את רוחו של מלאך המוות המנשבת במנהרות החמאס ובשרידי הבתים העשנים

שיח ציבורי אמיתי צריך להציג את שני הצדדים, את הרווחים ואת הסיכונים. שיח כזה, מלבד היותו אמיתי ומבורר יותר, יש בו גם סיכוי לניהול הוויכוח באופן של כבוד הדדי ומניעת קרע בעם

על המנהיגות מוטלת אחריות כבדה, לעשות מה שאפשר להשבת כל החטופים בהקדם, גם אם הדבר מחייב מחיר מסוים.