7 באוקטובר – מה קרה?

7 באוקטובר היה יום הדמים הנורא ביותר בהיסטוריה היהודית מאז השואה. האלימות כלפי הפגיעים ביותר, תינוקות בני יומם וניצולי שואה קשישים, חשפה רשעות שהזכירה את הפשעים הנאציים הגרועים ביותר. בלִוויית צעקות "אִטבַּח אל יהוד" רצחו מחבלי חמאס גם ערבים ישראלים, בדואים ועובדים זרים מתאילנד ומנפאל פשוט משום שהם "חברו ליהודים".

אחרי למעלה משנה רוב הישראלים מופתעים למצוא את עצמם עדיין במצב מלחמה. תומכי ישראל עדיין מתנדנדים. מתקפת הנגד של ישראל תפחה לכדי מלחמה קשה וממושכת ששמה לה למטרה למגר את יכולותיו הצבאיות של חמאס, לשחרר 253 חטופים וחטופות, לקעקע את אחיזתו של חמאס בשלטון ברצועה ולהרתיע אויבים אחרים מלשקול פלישה דומה לישראל, אשר בכירי חמאס נדרו לחזור עליה "פעם שנייה, שלישית ורביעית". היות שאנשי חמאס נטמעים בקרב תושבי עזה, אזרחים רבים בה נקלעו לקו האש ונהרגו בזמן שהם היו ליד המחבלים הרבים שהתחבאו בבתי אזרחים.

ב־7 באוקטובר נשמעו ברחבי העולם קריאות "מוות ליהודים" בשעה שהטבח עדיין נמשך והרבה לפני שישראל תקפה בחזרה. לאחר שישראל נכנסה לעזה ב־27 באוקטובר ומחיר הדמים של הפלסטינים עלה, התעצמו המחאות בעולם. שלטי החוצות הכריזו כי "אונס הוא התנגדות", "גם תינוקות הם כובשים" ו"כל האמצעים כשרים למען שחרור פלסטין". מספר התקריות האנטישמיות נסק – החל בהטרדות ובכתובות גרפיטי וכלה בהכאת אנשים. בריונים הציתו בתי כנסת ממלבורן ועד מונטריאול. יותר מ־130 מאהלים הוקמו באוניברסיטאות גדולות ונחשבות, ובאביב הראו סקרים כי שני שלישים מן הסטודנטים היהודים באותם מוסדות חשים מאוימים אחרי שנחשפו לקריאות נגד יהודים, ולא "רק" נגד ישראל והציונות, כולל איומים אישיים בסגנון "אנחנו יודעים איפה אתה גר" ו"הציונים חייבים למות". אכן, בקרב המפגינים היו אנשים שהיו נסערים לנוכח ההרג הרב של אזרחים חפים מפשע, אבל רבים מדי מהם נהגו ברשעות לשמה.

ההמונים האנטי־ישראלים תקפו לא פעם גם את בעלות בריתה של ישראל: הם שרפו דגלי ארצות הברית בניו יורק ודגלי בריטניה בלונדון; מפגינים פרו־פלסטינים רדפו אחרי השר הבריטי מייקל גרוב בתחנת ויקטוריה בלונדון; פרו־פלסטינים צעקו "Fuck the Jews" מחוץ לבית האופרה בסידני; חבריהם התפרצו לטקס חג המולד במרכז רוקפלר בניו יורק, למסיבת החלקה על הקרח לציון השנה החדשה בטורונטו ולטקסי חלוקת תארים במקומות אחרים; הם צרחו מחוץ למרכז הסרטן "Memorial Sloan Kettering" שבמנהטן וריססו צבע אדום על שערי הבית הלבן.

6 באוקטובר: ההקשר

ב־6 באוקטובר היו רוב הישראלים מודאגים מן הפילוגים מבית יותר משהיו מודאגים מן האויבים הרצחניים שבחוץ. בנימין נתניהו חזר למשרד ראש הממשלה ב־29 בדצמבר 2022, אחרי שנה וחצי באופוזיציה. נתניהו שימש בתפקידו יותר מכל ראש ממשלה לפניו: מ־1996 עד 1999, ושוב מ־2009 עד 2021.

בקואליציה של נתניהו היו חברים 64 חברי וחברות כנסת מתוך 120 מושבים, ולמרות זאת, כבר למן תחילת כהונתה, היא עוררה התנגדות נמרצת בתקשורת וברחוב. חלק גדול מהמחלוקת נסב על הצעת הממשלה לשינוי גורף במערכת המשפט. סוגיה זו הסעירה את הרחובות וחוללה פילוגים שבטיים, אידאולוגיים ודתיים. בפעם הראשונה בהיסטוריה הפוליטית הגועשת של ישראל איימו מילואימניקים רבים כי לא יתגייסו אם ייקראו לשירות. באותו זמן, בלב המהומה הפנימית בישראל, החלה סעודיה להראות סימנים שהיא מוכנה לנִרמול היחסים עם ישראל. מאז ספטמבר 2020, מועד חתימת הסכמי אברהם, הורגש מהפך במזרח התיכון: איחוד האמירויות, בחריין ובעקבותיהן גם מרוקו וסודן התחילו לפתח קשרים כלכליים, תרבותיים ומדיניים "מלמטה למעלה" עִם ישראל. אויבי ישראל רצו לחבל במהלכי השלום הללו: המשטר האיראני המשיך לנסות ולפתח נשק גרעיני אגב העברת מסרים מאיימים על "השטן הקטן", ישראל, ועל "השטן הגדול", ארצות הברית; ואיראן וקטאר מימנו מיופי כוח ("פרוקסי") ברחבי המזרח התיכון וחימשו את חמאס בעזה ואת חיזבאללה בדרום לבנון בטילים, באמצעי לחימה ובלוחמים מאומנים היטב. במקביל ניסתה איראן להערים על הרשות הפלסטינית, ששלטה בשטחים השנויים במחלוקת – "הגדה המערבית", או בכינויה הנוסף "יהודה ושומרון". ב־6 באוקטובר היו רוב הישראלים מודאגים יותר מן הטרור הגואה בשטחים מאשר מאיום כלשהו מצד חמאס.

הפלישה

בבוקר 7 באוקטובר 2023, בשעה 6:29, תקף חמאס ושיגר לעבר ישראל 5,000 רקטות בתוך 20 דקות. ישראל, שהשקיעה מיליארד דולר בגדר המערכת, המשתרעת לאורך של כ־65 קילומטרים סביב רצועת עזה, הייתה בטוחה שהגדר תזהה מסתננים ותרתיע אותם באמצעות מגדלי תצפית ואמצעי ירי בהפעלה מרחוק. אלא שכוח האש המיושן של חמאס גבר על המכשור המתקדם. בעזרת רקטות, מוקשים ובולדוזרים יצר חמאס שבע נקודות חדירה עיקריות. 3,000 מחבלים עברו בהן. חמאס ארב לחיילים ולאזרחים, שפתחו בריצה למרחבים מוגנים ולנשקיות. מחבלים אחדים חצו את הגדר באמצעות מצנחי רחיפה והמטירו אש תופת על הישראלים מתחתם, בעיקר בשטח מסיבת הנובה, שבה רקדו 4,000 מבלים ומבלות לא הרחק מן הגבול.

מוקדי הפיקוד והשליטה בדרום הארץ קרסו. כעת הגיעו נחילים נוספים של אלפי עזתים. את חלקם הובילו פועלים פלסטינים שסיפקו לחמאס מידע מודיעיני כשהועסקו בישראל, שכן אחת מהנחות הקונספציה הבינלאומית הייתה שהכנסה כספית יציבה תעודד את העזתים לזנוח את חלומות מלחמת הקודש – הג'יהאד – שלהם.

המתקפה תוכננה בקפידה במשך יותר משנתיים. לרשות המחבלים עמדו מפות ותוכניות קרב לכל קיבוץ, מושב ועיר. היו בהם שהכירו את זמני התפילה בבתי הכנסת וקיוו לרצוח יהודים בעודם מציינים את השבת וחוגגים את חג שמחת תורה. מחבלים חדרו גם לשלושה בסיסי צה"ל, ובהם מפקדת אוגדת עזה, והשתלטו על בניין משטרת שדרות, עיר המונה יותר מ־30,000 תושבים. דוחות מודיעיניים שלאחר אותו יום ציינו שחמאס קיווה לכבוש כמה שיותר יישובים ואז להמשיך לאורך מסדרון החוף אל הערים הגדולות יותר – אשקלון, אשדוד ותל אביב. אילו הצליחו ואילו פלש חיזבאללה מצפון, היה מספר האבדות גדול פי כמה וכמה. אחד המחבלים שנתפסו הודה כי "התוכנית הייתה לעבור מבית לבית, מחדר לחדר, לזרוק רימונים ולהרוג את כולם, כולל נשים וילדים […] חמאס הורה לנו לנפץ להם את הראשים ולערוף אותם [ו]לכרות להם את הרגליים". אותו מחבל קיבל רשות לאנוס גופה של אישה צעירה. מחבל אחר נשאל "למה חטפתם נשים?", והשיב: "כדי לאנוס אותן". שלישי הוקלט מתרברב באוזני הוריו שהוא "הורג את היהודים".

בתוך שעות אחדות רצחו המחבלים לפחות 52 אזרחיות ואזרחים בקיבוץ כפר עזה. בקיבוץ בארי נרצחו למעלה מ־90 נפש, כעשירית מאוכלוסיית הקיבוץ. בקיבוץ ניר עוז הגיע מספר הקורבנות לרבע מהאוכלוסייה; 46 נרצחו ו־71 נחטפו. כמעט חצי מהבתים בבארי ו־80% מהבתים בניר עוז נפגעו. ממשלת ישראל העריכה כי שיקום אזור עוטף עזה יעלה כ־5 מיליארד דולר.

מחבלי חמאס רצחו 30 איש ואישה במטה המשטרה של שדרות, סמל של ריבונות ישראלית, אבל דילגו בלי שידעו על כך על ישיבה במרחק 190 מטר משם, שבה ישנו מאות אברכים. בעיר עצמה הם רצחו עוד 40 תושבים. באותה שעה חדרו שני טנדרים עמוסים במחבלים למרחק של כ־25 קילומטרים אל תוך ישראל. הם הרגו 52 איש בעיר אופקים, מתוך אוכלוסייה של 40,000 נפש. "אני עדיין מתקשה להאמין", אמר אחד התושבים שלושה חודשים לאחר מכן. "מחבלים הסתובבו בשכונות שלנו, ברחובות שלנו".

מסיבת הנובה (פסטיבל המוזיקה הבינלאומי "סופרנובה") הפכה למרחץ דמים. המחבלים לא רק רצחו 364 חוגגים וחוגגות וחטפו 40; הם גם אנסו נשים והשחיתו גופות. "לא העלינו בדעתנו שמאות מחבלים יכולים לחדור ככה לישראל", אמר אמיר בן נתן, בן 37, בריאיון למגזין "רולינג סטון". "הרגשתי כאילו רודפים אחריי ציידים […] היינו חסרי אונים. היינו אזרחים לא חמושים שרק רצו לבלות". בונו, סולן להקת U2 המפורסמת, הקדיש באחת מהופעותיו שיר לישראל, ובמיוחד להרוגי המסיבה. "ליבנו איתכם, ואתם יודעים על מי אנחנו זועמים", הכריז. "אנחנו שרים בשבילכם, האנשים שלנו, אנשים כמונו, אוהבי מוזיקה. שמחים, סקרנים, אנשים כמונו".

עוד ימים רבים יתחבטו המומחים בשאלה "איך זה קרה". אבל בהתחשב בהיקף המתקפה ובהצלחתה נשאלת שאלה נוספת: כיצד הצליחה ישראל להרחיק עד הלילה את רוב הפולשים, במיוחד לנוכח העובדה שעברו שעות עד שיחידות צבא רבות הגיעו לאזור? העניין הזה הוא סיפור פחות פופולרי משום שהוא לא מספר על יהודים שותתי דם, אלא על יהודים המשיבים מלחמה שַערה. ב־7 באוקטובר לחמו אזרחים, שוטרים וחיילים, במדים או בלעדיהם, ללא חת. אנשי הקומנדו האזרחי הזה – יהודים, ערבים, בדואים ודרוזים – לא רק הצילו נפשות רבות מספור. הם הצילו את ישראל.

7 באוקטובר 2.0: כשהישראלים הצילו את ישראל

אם 7 באוקטובר מייצג את הטבח של חמאס, 7 באוקטובר 2.0 מייצג את מתקפת הנגד הישראלית. זה לא סיפור של יהודים חסרי אונים שמהדהד את זיכרון הפוגרומים או השואה. סיפורי הגבורה האלה החזירו את ישראל למסלול הציוני שלה. 7 באוקטובר ו־7 באוקטובר 2.0 נרשמו כפרקים נוספים בסיפור הציוני, הסיפור רב התהפוכות של עם ישראל ששב לגאול את ארצו המוקפת באויבים אכזריים ושל הישראלים שלמדו להילחם כשצריך, אבל גם לחיות, לבנות ולשמוח תמיד.
ענבל ליברמן, הרבש"צית (רכזת ביטחון שוטף צבאי) של קיבוץ ניר עם, הבינה מייד שהמתקפה הזאת שונה מכל מה שאנשי האזור לְמוּדֵי הקרבות ראו אי פעם. היא ארגנה עוד 11 חברי קיבוץ וּוידאה שמערכת החשמל לא תחזור לעבוד כדי שלא יהיה אפשר לפתוח את השערים החשמליים של הקיבוץ. מייד לאחר מכן נלחמו היא וחבריה במחבלים במשך שלוש שעות, עד שהצבא הגיע. איש לא נרצח באותו יום בניר עם. "אני לא גיבורה. לא הייתי שם לבד", אמרה לעיתונאים.
כשהצופרים ייללו בבאר שבע, שני אחים, נועם וישי סלוטקי, חשו גם הם כי עומד להתחולל אסון כבד. על אף היותם יהודים שומרי שבת, ועל אף העובדה ששניהם כבר השתחררו מצה"ל, הם נסעו ברכבם לעבר גבול רצועת עזה. שניהם נפלו בקרב ליד קיבוץ עלומים. כל אחד מהאחים הותיר אחריו אישה ותינוק. נועם היה בן 31 וישי בן 24. "הם הבינו שהם צריכים להתייצב מייד לעזרת המדינה, שהצבא לא יצליח להגיע בזמן ולהציל את היישובים בעוטף עזה, והם לקחו על עצמם את המשימה", אמר אביהם, הרב שמואל סלוטקי. "כמו רבים אחרים, הם התגייסו למשימה מיוזמתם, בלי לחכות שיקראו להם […] זה באמת דבר יוצא מן הכלל – רוח הגבורה, רוח האחריות, המסירות לעם ישראל".

שוטרים רבים לחמו בחירוף נפש. רס"ב יגאל זינגר נעזר ב"גוגל מפות" כדי למצוא דרך מילוט בין השדות כאשר המחבלים חסמו את הדרכים הראשיות אל מסיבת הנובה. כך הצליח לחלץ 500 איש משטח המסיבה. לאחר מכן הצטרף לשוטרים ולחיילים נוספים בקרב חייהם. התשובה לשאלה "איפה היה הצבא" טמונה בחלקה בעובדה שחיילים היו שקועים בחילופי אש עצימים כבר ב־07:00 בבוקר. זינגר, שנפצע בקרב, אמר בריאיון ממיטתו בבית החולים: "אני רק מצטער שלא הצלנו יותר אנשים".
בין האנשים שהצילו חוגגים מאזור המסיבה היו עוז דוידיאן, בן 53, שחילץ 120 נשים וגברים, ויוסף אלזיאדנה, בן 47, נהג הסעות בדואי, שחילץ 30 נוספים. שניהם מכירים היטב את האזור ושניהם נעזרו בידע שלהם כדי להתחמק מהמחבלים. איתמר אלוש, שוטר ואיש משפחה בן 39 מאופקים, מוּכּר לעוקבים אחר סרטוני הבישול שלו בטיקטוק בתור "בחור פשוט שאוהב להכין מטעמים מיוחדים לשבת קודש". השכנים שלו קוראים לו גיבור. אלוש נלחם שעות, חמוש רק באקדח ובאינסטינקטים של פייטר שמעולם לא ידע שיש בו. "המחבלים ירו צרורות עם הקלצ'ניקובים, טט-טט-טט-טט", הוא נזכר, "ואנחנו עם האקדחים, פופ-הפסקה-פופ-הפסקה-פופ… אבל הם לא ציפו להתנגדות כזאת מצד האזרחים". הוא מתאר צוות של אב ובנו וצוות של שני אחים שרצו ישר מול הכדורים, בידי כל צמד אקדח אחד בלבד. "איזו אהבה למדינה!" מתפעל אלוש, "איזו אהבה לזולת!". כל הארבעה נהרגו.

אותן רשתות חברתיות שמפיצות תעמולה אנטי־ישראלית, שבאותו יום פרסמו סרטוני אונס מזוויעים בניסיון לדכא את הרוח הישראלית, הן שגייסו את גל המגינים הראשון – לוחמי סיירות במילואים. ליחידות צבא רבות יש קבוצות ווטסאפ של יוצאי היחידה שבדרך כלל מחליפים בהן בעיקר רכילות, עדכונים ופה ושם הצעות עבודה. באותו יום הם אלתרו מערכות פיקוד ושליטה משלהם. בקבוצת הווטסאפ של יחידת דובדבן נשלחו מיקומים והתארגנו צוותים של שניים, שלושה וארבעה לוחמים שגרים בקרבת מקום, ואלה הגיעו ליישובים המותקפים עם החיילים הסדירים והמילואימניקים ונלחמו לכבוש אותם בחזרה מידי המחבלים. אחרים הגיעו לצמתים מסוימים ויצרו קבוצות ווטסאפ להעברת מידע תוך כדי לחימה בין היחידות המאולתרות.

גם המוחים נגד ההפיכה המשפטית התייצבו מייד. במהלך תשעה חודשים של מחאה יצר הארגון "אחים ואחיות לנשק" רשת מסועפת של יוצאי יחידות קרביות ומובחרות. כשחמאס תקף, הייתה כבר רשת יעילה במיוחד של ותיקי קרבות קשוחים הודות למהומה הפוליטית בישראל. מבחינה פוליטית, רוב יוצאי דובדבן נוטים ימינה. "אחים לנשק" רובם ככולם בשמאל. אבל הפילוגים התפוגגו, והפטריוטיוּת – בתוספת הכשרה צבאית מעולה – ניצחה. והאיומים שלא לשרת? – לא אצלנו.

כשהפוליטיקאים נכשלו והצבא קרטע, העם התייצב למשמרתו. באותו יום נרקם קונצנזוס. מבחינת הישראלים, הניצחון הוא לא רק מיטוט חמאס וחידוש ההרתעה אלא גם שיקום הדרום הפסטורלי, שעד ההתנתקות מעזה ב־2005 היה אזור בטוח ופורח בשטחים שאינם שנויים במחלוקת, כלומר בתחומי הקו הירוק שלפני 1967. כפי שאמר אִמרי בונים מקיבוץ רעים, אחד הקיבוצניקים הקשוחים שהצילו את הקהילות שלהם, "כשנחזור, אנחנו נבנה מחדש את הכול, וגם נַראה לעולם כמה יפה הקהילה שלנו".