תגובת הנגד: מה הם חושבים?

ביום 7 באוקטובר 2023 חשו רוב יהודי העולם כי קרביהם מתהפכים. הם הזדהו מייד עם הישראלים הנאבקים על חייהם, והרוע הצרוף שצולם והופץ ברשתות העלה בזיכרונם אלפי שנות היסטוריה יהודית. את הידיעה הזאת – ואת ההזדהות הזאת – אפשר לכנות "רגע של עמיוּת".

יהודים ותומכי ישראל רבים אחרים נרתמו למשימה. הם שלחו הודעות לקרובים ולחברים ישראלים; הם גלשו ברשת בלי הרף ועקבו אחר החדשות כאחוזי דיבוק; הם גייסו כספים – בארצות הברית לבדה גויסו בחודש אוקטובר יותר ממיליארד דולר; הם הפגינו, ובין השאר הם הצטרפו בנובמבר להפגנה הפרו־ישראלית הגדולה ביותר אי פעם – 290,000 איש ואישה. היו בהם שאיבדו עוקבים או חברים באינסטגרם ובשאר הרשתות החברתיות. צעירות וצעירים יהודים, כך דוּוח ב־New York Times, החליטו להינשא בטקס יהודי או להוליד ילד נוסף כדי לעזור למלא את מקומם של 1,200 הנרצחים. לאקטיביזם הזה, לנקיטת היוזמה, להתנגדות לשנאת יהודים, אפשר לתת את השם "רגעים של ציונוּת".

גם הישראלים חוו רגעי ציונות דומים: הסולידריות התגבשה יחד עם ההבנה שהלהט הקנאי של הרוצחים מופנה גם נגד יהודים, לא "רק" נגד ישראלים. התנועות הציוניות בישראל קמו מייד להדוף את המתקפה; אנשיהן השיבו מלחמה בגבורה ובנחישות רוחנית וצבאית כאחת. אבל אצל יהודי התפוצות התגברה בהדרגה התחושה שהם לכודים בין שלושה כוחות רבי עוצמה. ראשית, ישראל לחמה נגד מקבץ אויבים קשוחים ואכזריים, ובכללם גם חיזבאללה בצפון, המחבלים הפלסטינים בשטחים ואיראן, המרוחקת 1,600 קילומטרים מישראל. יהודים רבים מצאו את עצמם תקועים בטראומת 7 באוקטובר בשעה שמספרי האבדות בישראל הולכים וגדלים וחמאס ממשיך להחזיק בחטופים ולהתעלל בהם. שנית, המלחמה בעזה הייתה קשה, עקובה מדם, שוברת לב. הפעולות שישראל עשתה, גם אם עמדו בסטנדרטים של צבאות דמוקרטיים בעולם, נראו בתקשורת חסרות רחמים, וקשה היה להצדיקן. ושלישית, הכיסוי התקשורתי האובססיבי של עזה, לצד ההפגנות הפרו־פלסטיניות העקביות, יצרו סופת ציקלון מתחסדת של האשמות, הפרזות, שקרים, שיפוטיות זדונית והתנכרות גורפת בניסיון להציג את ישראל, את הציוֹנים ואת כל היהודים, ואף את תומכיהם, כמסוכנים. מן הפן האובייקטיבי, המלחמה בעזה משכה את תשומת הלב באופן לא פרופורציונלי. ה־New York Times, למשל, פרסם בתשעת החודשים הראשונים של המלחמה 6,656 מאמרים בנושא. לשם השוואה – בתשעת החודשים שארצות הברית הובילה את הקרב לשחרור מוסול בשנים 2017-2016 פרסם העיתון 80 מאמרים; על מלחמת תיגראי באתיופיה, שגבתה 600,000 קורבנות בתוך שנה, הוא פרסם 198 מאמרים; ובמהלך 13 השנים הראשונות של מלחמת האזרחים בסוריה הוא פרסם 5,434 מאמרים בנושא. ניתוח שנעשה על כלי תקשורת בכל העולם באמצעות כלי הבינה המלאכותית "Microsoft Copilot" מצא בין 50,000 ל־70,000 מאמרים בנושא עזה בתקופה של תשעה חודשים, לעומת 1,000 מאמרים בנושא מוסול בפרק זמן זהה.

הרוב הדומם תומך בישראל, בייחוד בהתחלה

רוב האמריקאים התקבצו מייד סביב חבריהם היהודים, מדינת ישראל הפצועה והנשיא ג'ו ביידן. בסקר שערך המכון "הרווארד קאפס האריס" (Harvard CAPS Harris) בדצמבר 2023 נמצא כי 73% מן האמריקאים הגדירו את הטבח של חמאס בישראלים "רצח עם", 84% סברו שהמתקפה ב־7 באוקטובר הייתה "מתקפת טרור", ו־81% השיבו כי בסכסוך הנוכחי הם תומכים בישראל ולא בחמאס. באופן מפתיע, במאי 2024 עדיין סברו 69% מהמשיבים כי "ישראל משתדלת להימנע מלהרוג אזרחים" בעזה, ממצא שמפריך את ההגזמות בתקשורת שציירו את מאבקה של ישראל להגנה עצמית כ"אכזרי". המספרים שנמצאו בסקרים אלה עולים בקנה אחד עם סקרי מכון גאלופ לאורך 20 שנה, שהראו תמיכה עקבית של בין 70% ל־80% בישראל, גם בתקופות שהכותרות בתקשורת זעקו עד השמיים.

האמריקאים התייצבו לימין ישראל מחוף לחוף. ג'ון קירבי, דובר הבית הלבן והמועצה לביטחון לאומי, השתנק ב־9 באוקטובר בעת שידור חי ב־CNN כשדיבר על תמונות הרצח והאונס שראה. מספר שיא של 425 חברי וחברות קונגרס קידמו החלטה התומכת ב"זכותה של ישראל להתגונן מול המלחמה הברברית שארגון חמאס וטרוריסטים אחרים פתחו בה". כעבור שישה שבועות נאלמו דום עשרות סנטורים כשצפו ב"סרט הזוועות" שהפיק דובר צה"ל, שמראה את מרחץ הדמים שביצעו הפלסטינים. היו בהם שנמלטו בדמעות מחדר הצפייה. עם תמיכה שכזאת, הזרם הקבוע של משלוחי נשק מארצות הברית לא פסק ואִפשֵר לישראל להמשיך במלחמה.

הזמרת מדונה הביעה זעזוע עמוק במהלך הופעה שלה בלונדון: "אני נכנסת לרשתות החברתיות ובא לי להקיא. אני רואה ילדות נחטפות על אופנועים, תינוקות שראשיהם נערפו, ילדים שנורו ונהרגו בפסטיבל למען השלום". היא העלתה לאינסטגרם סרטון של הפלישה והצהירה: "ליבי יוצא אל ישראל" ו"אני יודעת שזאת עבודה של חמאס". למעלה מ־700 שחקנים, מפיקים ותסריטאים בהוליווד, ובהם ג'רי סיינפלד, ג'יימי לי קרטיס, איימי שומר ודברה מסינג, הביעו הזדהות עם ישראל. בניו יורק צולמו שני פועלי בניין לא־יהודים שהזדהו כאמריקאים גאים מתעמתים עם דייר שקרע כרזות של תמונות חטופים. הסרטון הפך לוויראלי.

מיעוט קיצוני מכפיש את ישראל

חרף כל המוזכר לעיל החל לגאות בכל העולם גל אנטישמי נגד ישראלים, יהודים ותומכיהם. בריונים פרו־פלסטינים פשטו על בתי כנסת, על בתי ספר, על מתקנים של הפדרציות היהודיות ואפילו על מסעדות פופולריות שמגישות אוכל ישראלי. הזמרת מדונה נאלצה לתגבר את האבטחה שלה בגלל איומים של אנטי־ציונים. מספר התקריות מסוג התקפות אישיות על יהודים אמריקאים ופשיטות ונדליסטיות על מוסדות יהודיים זינק אחרי 7 באוקטובר ב־337% בתוך חודשיים.

קבוצה קטנה ומאורגנת היטב של אנטישמים אנטי־ציונים השתלטה על הכותרות. מדובר בבעיה מבנית: קיצונים תופסים את תשומת הלב. יש פער במידת הלהט. יותר מדי פרו־ישראלים הגונים וחרוצים במערב נותרים פסיביים. בגלל הרוב הדומם הזה, קל מדי להתעלם מן הקונצנזוס הדו־מפלגתי בארצות הברית על כך שישראל מחזיקה באותם ערכים המאפיינים מדינות דמוקרטיות מערביות וחולקת עימן את אותם אינטרסים, אותם אתגרים, אותם אויבים ואותו גורל משותף.
הזמן החולף ומניין ההרוגים הפלסטינים גבו את מחירם. עם כל שבוע נוסף שחלף, התמונות המדממות וחוסר הסבלנות הגובר בעולם ייבשו, אפילו בארצות הברית, את התמיכה בישראל. ההרס העצום בעזה, הכיסוי הבלתי פוסק בתקשורת, המתח הגובר בין הנשיא ביידן לראש הממשלה נתניהו והדילמות הבלתי אפשריות שניצבו בפני ישראל – כל אלה שינו את השיח והשחירו את שמה הטוב של ישראל. היהודים נבגדו בארבע צורות שונות: ההנאה הבריונית של הקיצונים; שתיקת הפמיניזם המאורגן; הבלבול המוסרי של הליברלים הלא־ליברליים; וההפרעה האטמוספרית הגדולה מכולן, שהגבירה את סופת הציקלון המתחסדת – המוסריוּת בשלט רחוק של מי שמוגנים היטב מפני הדילמות הקשות של ישראל. זהו המוסר הכפול־המשולש: הפנאטים הללו בגדו ביהודים (גם הפעם), ברעיונות הליברליים, ואף בעצמם, בעצם זהותם.

ההנאה הבריונית של הקיצונים

אכן, התמונות של פלסטינים הרוגים מחרידות, והנימוקים המצדיקים את שיטות הפעולה של ישראל לא אלגנטיים. אלא שרבים מן המבקרים התחילו לחבוט בישראל כבר ב־7 באוקטובר, כשהגופות עדיין לא התקררו. החדווה של החובטים חשפה שנאה לישראל על מה שהיא, לא על מה שהיא עושה, והסיטה את הדיון מן הטקטיקות של ישראל אל עצם קיומה. ב־8 באוקטובר השתתפו מפגינים מהארגון "הסוציאליסטים הדמוקרטיים של אמריקה" במצעד מחאה וקראו בו כי "התנגדות היא מוצדקת כשאנשים נמצאים תחת כיבוש". מפגינים רמסו את דגל ישראל והניפו שלטים שצוירו עליהם צלבי קרס, ובכך מיזגו יחד אנטישמיות ואנטי־ציונות בדיוק כמו שעשו העזתים. אחרים צעקו את המספר "700" – ההערכה הראשונית של מספר המתים היהודים – בעודם מחווים באצבעותיהם על צווארם תנועה של עריפת ראש.

אקדמאים למיניהם הכריזו שהם "נלהבים ביותר" לנוכח האירועים ה"מדהימים", והיו אף שצהלו באומרם כי "כך נראית דה־קולוניזציה". יותר מ־30 ארגוני סטודנטים באוניברסיטת הרווארד הודיעו ש"המשטר הישראלי אחראי באופן בלעדי לכל האלימות המתגלגלת". "דה־קולוניזציה היא לא מטפורה", הטיפו באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון ה"סטודנטים למען צדק בפלסטין". "כל הפלסטינים הם אזרחים גם אם הם אוחזים בנשק. כל המתנחלים הם תוקפנים, חיילים וכובשים גם כשהם נמצאים בשקט על החופים הכבושים שלנו".

כך נפתחו חודשים של מחאות, שלעיתים קרובות הופנו נגד יהודים, נגד אתרים יהודיים וגם נגד סמלי תרבות פטריוטיים בארצות הברית. בוושינגטון הבירה ריססו מפגינים צבע אדום על אנדרטת לינקולן (ה־Washington Post לא טרח אפילו לדווח על כך). בחג המולד הם חסמו את התנועה לנמלי התעופה JFK בניו יורק ו־LAX בלוס אנג'לס, וכשהחות'ים בתימן התחילו לתקוף ספינות ישראליות ואחר כך אוניות תובלה של מדינות אחרות, הם צעקו: "Yemen, Yemen, make us proud, turn another ship around!"("תימן, תימן, תני לנו סיבה לגאווה, סובבי לאחור עוד ספינה!").

פעילי "הוועד נגד מלחמה בשיקגו", כמי שחיים ביקום מקביל, הרחיקו לכת עד כדי כך שכאשר איראן שיגרה 320 טילים על ישראל, הם הריעו וצעקו בפרסית: "מוות לאמריקה!" ו"מוות לישראל!". צעירה אחת הסבירה לכתב ה־Free Press: "איראן ותימן וחיזבאללה, הם כולם […] חלק מציר ההתנגדות, משום שהאויבות הן ישראל וארצות הברית".

רבים מן הבריונים נעשו אלימים. אחד מהם דקר אישה בליון שבצרפת; אחרים ירו על בתי ספר יהודיים במונטריאול; בלוס אנג'לס היכה מרצה פלסטיני למדעי המחשב אדם שהפגין בעד ישראל והפיל אותו ארצה. האיש מת מפצעיו; בניו אורלינס ניסה מפגין לשרוף את דגל ישראל, ובמהלך התגרה שהתפתחה שברו מפגינים פלסטינים את אפו של סטודנט יהודי. נטלי מנדלסון, שסייעה לַקורבן, אמרה בזעזוע: "היה לי דם יהודי על הידיים, וזה משהו שבחיים לא חשבתי שיקרה לי".
שתיקת הפמיניסטיות

ב־6 באוקטובר הניחו מן הסתם רוב המנהיגים היהודים שהזהות הפמיניסטית מעסיקה את רוב הצעירות בקהילה יותר מן הקשר של יהודים צעירים לישראל. ובכל זאת, ב־7 באוקטובר הרגישו יהודים רבים שגללו את עמודי החדשות מותקפים אישית והתגייסו למאבק. שלא כמוהם, פמיניסטיות רבות שתקו.

בהדרגה החלו נשים לגנות את האירוע הנרחב, המתוקשר מטעם עצמו, של אלימות מגדרית. ואולם הקהילה הפמיניסטית הרשמית שמרה על דממה לא-מצפונית בעליל. חודשיים חלפו עד שהארגונים "נשות האו"ם" ו"הורות מתוכננת" השמיעו את קולם. ארגון הנשים הלאומי האמריקאי NOW הוציא רק ב־30 בנובמבר 2023 הודעת גינוי כללית לאלימות מינית אך לא הזכיר בה את חמאס.

לשם השוואה, במאי 2021, כשישראל התגוננה שוב מפני מתקפות חמאס במבצע "שומר החומות", יותר מ־120 פקולטות ללימודי מגדר הוקיעו את המדינה היהודית. כעבור שנתיים, אף שתרבות האונס הפלסטינית נראתה היטב בתמונות של מעשי האונס שביצעו מחבלי חמאס, ואף שארגוני הנשים מלמדים "להאמין לקורבנות", שום פקולטה מן הפקולטות הללו לא הגנה אפילו על אישה אחת שנאנסה באכזריות. בלונדון קראו שלטי מחאה שבורי לב: "METOO – UNLESS YOU'RE A JEW" ("[תנועת] מי טו – אלא אם את יהודייה"). היו מי שתחת לחץ אפילו הטילו ספק בעדויות – חרף שפע הראיות של נשים שהופשטו מבגדיהן, של אגני ירכיים שבורים, של איברי מין שהושחתו ושל מכנסי ג'ינס ספוגים בדם. אין ספק שהדרישה להשחיר את פניה של ישראל הייתה גדולה כל כך עד כי היא גרמה להתעלמות מקורבנות האלימות המינית השיטתית.

המחבלים האונסים, בכך שבחרו לתקוף נשים, ניסו להפשיט את כבודן מעליהן. ואילו את הגברים היהודים הם ניסו להשפיל בכך שהתייחסו אליהם כאל חסרי אונים שאינם מסוגלים אפילו להגן על הנשים והילדים שלהם. "אי־אפשר לטאטא אל מתחת לשטיח את סבלן של הנשים והנערות הישראליות, כפי שהעולם כה להוט לעשות", כתבה הפרופסור למשפטים סוזן אסטריץ'. "מי מתייחס ככה לנערה צעירה? איך מספרים להורים שלה שאלה היו הדקות האחרונות בחייה? […] ומה העולם אומר לישראל – תפסיקו להילחם? תעברו על זה בשתיקה? זה מה שאתם הייתם עושים?"

הבלבול המוסרי המתמשך של הליברלים הלא־ליברליים, בעיקר באוניברסיטאות

אף כי ההתקפות האלימות ביותר נגד יהודים הגיעו לכותרות, הבריונים היו קבוצה שולית וקטנה יחסית. מטריד הרבה יותר היה לחזות בפרוגרסיבים, שיהודים רבים ראו בהם בעלי ברית טבעיים, מדברים בשפה רפה על הזוועות שביצעו הפלסטינים ובד בבד מגַנים את פעולות ההגנה העצמית של ישראל. שוב ושוב ראו היהודים כיצד המרחבים שהם העריצו במיוחד – עולמות התקשורת, האקדמיה, האמנות – מקבלים בברכה את משמיצי ישראל המרושעים ביותר ומשתיקים בגסות קולות אחרים. באוקטובר, בעוד העם היהודי שרוי ביגון עמוק, שתקו ראשי האוניברסיטאות או מלמלו משהו מן השפה ולחוץ. ד"ר קלודין גיי, נשיאת הרווארד, אמרה ש"ליבה נשבר לנוכח המוות וההרס", אך לא הצביעה בבירור על הצד האשם. אפילו ה־New York Times כינה את דבריה "פושרים". בטקס פרסי האוסקר ענדו כמה מן הכוכבים סיכות אדומות בקריאה להפסקת המלחמה; הסיכות האדומות שבמרכזן יד כתומה ולב שחור הזכירו את הידיים המגואלות בדם שהניף אחד הרוצחים שביצעו לינץ' בשני ישראלים ברמאללה בשנת 2000. איכשהו הפכה האלימות למעין תופעה טבעית במקום שיתייחסו אליה כאל פשעי מלחמה שתוכננו בקפידה בידי הפלסטינים. נשיאת אוניברסיטת קורנל, מרתה פולק, הכריזה: "אובדן חיי אדם הוא תמיד טרגי, בין שהוא מעשה ידי אדם, כגון טרור, מלחמה או ירי המונים, ובין שהוא נגרם מאסונות טבע, כגון רעידות אדמה, שרפות או שיטפונות". לאחר שתורמים רבים של האוניברסיטה התחלחלו מדבריה ומחו עליהם, היא התנצלה. בשימוע שנערך בקונגרס נשאלו נשיאת הרווארד קלודין גיי, נשיאת אוניברסיטת פנסילבניה ליז מקגיל ונשיאת MIT סאלי קורנבלות' על מדיניות האוניברסיטאות שלהן בנוגע לקריאות לרצח עם. תשובתן הייתה שקריאות כאלה ייבחנו "לפי ההקשר". איזו התחמקות שערורייתית!

האמירות המסויגות הללו עמדו בניגוד לשנאת היהודים החזקה ולאלימות שיהודים רבים מדי חוו באותם ימים – יותר מ־1,000 תקריות בקמפוסים של צפון אמריקה בששת החודשים הראשונים למלחמה, ובלי להביא בחשבון את כל התקריות מחוץ לקמפוסים. מבקרי ישראל טענו שהיהודים האמריקאים צריכים לבחור בין הליברליות שלהם לציונות שלהם. למעשה, אימוץ האנטי־ציונות המתפשטת ברחובות ובקמפוסים פירושו היה לבחור לצדד בארגון הלא־ליברלי, הרודני, הסקסיסטי, ההומופובי, האנטישמי, האנטי־אמריקאי והאנטי־מערבי ששמו חמאס.

באביב 2024 כבר הייתה השנאה לישראל טבועה כה עמוק אצל סטודנטים אקטיביסטים כה רבים, עד כי בעשרות קמפוסים ברחבי ארצות הברית התקיימו מחאות ששיבשו את הסדרים במוסדות האקדמיים. המצב הלך והחמיר. אקטיביסטים הטרידו סטודנטים יהודים, צידדו בגלוי בחמאס – לא רק בסוגיה הפלסטינית – ואיימו על "היהודים" בעוד ועוד התקפות בסגנון 7 באוקטובר. הסטודנטים היהודים נוכחו לדעת לתדהמתם כיצד הכפשת ישראל מעוררת גלים של שנאת יהודים והופכת לסמָן זהות אצל חבריהם הפרוגרסיבים. באוניברסיטאות רבות שיעורים השתבשו, בחינות נדחו ואפילו טקסי חלוקת תעודות בוטלו או משהו שוּנה בהן לאחר שאנשי מיעוט קטן זה טענו שהם משמשים פֶּה לכל בני דורם.

מוסריות בשלט רחוק

קל מדי לשבת במרחק 9,000 קילומטרים מעזה ולקונן על העזתים המתים. סופת הציקלון המתחסדת לא הותירה מקום להשיב על שאלתו של עמוס עוז – "מה אתה היית עושה?" או "מה אמריקה עשתה?". העולם חזר על הדברים כהד ובלי לדעת את מחיר הדמים שהציג חמאס, אשר כָּלל במניין המתים גם את המחבלים ההרוגים ובכך ניקה אותם מכל אשמה, או רמז שהישראלים הרשעים וחסרי היכולת הרגו רק חפים מפשע. מעטים הביעו הכרה במאמציה חסרי התקדים של ישראל להפחית למינימום האפשרי את מספר הקורבנות האזרחיים. תחת זאת שימש הצירוף "חסר תקדים" לתיאור מספרי ההרוגים, אף שבסכסוכים אחרים בעולם נמדדו מחירי הדמים במאות אלפים. מעטים בלבד ביטאו סובלנות לנוכח הדילמות האמיתיות של צה"ל. לא פעם נאלצו קצינים להחליט בתוך שניות ספורות אם לבטל משימה צבאית לגיטימית כדי למזער את מספר האבדות מקֶרב האזרחים, וקצינים בכירים היו צריכים להחליט אם כדאי וראוי לסכן את חיי החיילים שלהם בשביל לחוס על בניין זה או אחר או לשלוח למשימה את חיל הרגלים במקום את חיל האוויר.

הקבוצות האנטי־ציוניות הקטנות תופסות תשומת לב עצומה

העיתונאים נהנו לטעון שהיהודים המעטים שגינו את ישראל מייצגים מגמה אנטי־ציונית הולכת וגדלה שקורעת את הקהילות היהודיות לשניים. בקואליציית "הפסקת אש עכשיו" שיתפו פעולה התנועות "קול יהודי לשלום"(INN) IfNotNow (JVP; "אם לא עכשיו") עם תנועת "הסוציאליסטים הדמוקרטיים של אמריקה" (DSA) וגינו את ישראל כמשטר אפרטהייד ה"מבצע רצח עם". למחרת מפגן התמיכה הענק של 290,000 יהודים בוושינגטון הבירה תקפו 150 מאנשי הקואליציה את חברי הוועדה הדמוקרטית הלאומית בגבעת הקפיטול, והמחאה הידרדרה לאלימות. רק עיתונאים ספורים ציינו שהמפגן הפרו־ישראלי היה גדול פי 2,000.

רבים מפעילי IfNotNow הם ילדי רבנים ובוגרי בתי ספר יהודיים. הם מנצלים את בקיאותם ביהדות: תוקעים בשופר בהפגנות נגד ישראל, עורכים "סדר פסח של חירות" במחנות של שונאי יהודים ופרו־פלסטינים בקמפוסים ואומרים בלי בושה קדיש על "כל" הפלסטינים ש"ישראל הרגה", כולל הטרוריסטים של חמאס. התנהגות זו הרחיקה לכת הרבה מעבר לאנטי־ציונות; זוהי פגיעה קשה בנקודות יהודיות רגישות. במכתב של יותר מ־600 סטודנטים יהודים באוניברסיטת קולומביה האשימו הכותבים את היהודים הללו שהם "משלמים מס שפתיים כשהם טוענים שהם מייצגים 'ערכים יהודיים אמיתיים' ושהם מתייחסים בביטול לאנטישמיות שאנחנו חווים במציאות".

בארצות הברית המפולגת היטשטשו הגבולות. פרוגרסיבים אחדים גינו את הנשיא הדמוקרטי ג'ו ביידן וכינו אותו "ג'נוסייד ג'ו". בינתיים זכה הנשיא לתמיכת רוב המחוקקים הרפובליקנים באשר להמשך החימוש של ישראל אף כי הם התנגדו לו כמעט בכל סוגיה אחרת. ובכל זאת, הקיטוב המפלגתי גורם לפעמים לבלבול בדיון. הליברלים היהודים מתעקשים שהאנטישמיות באה מכיוון הימין הטראמפיסטי ותומכי העליונות הלבנה. מנגד, היהודים הקונסרבטיבים שבים ומתלוננים על האנטישמיות של השמאל.

מתקפת 7 באוקטובר איששה את הקביעה שהאנטישמיות מימין והאנטישמיות משמאל שתיהן רעות ושתיהן מתפשטות. האלימות גם טשטשה את הגבול בין אנטי־ציונות לאנטישמיות. חמאס רתם את האנטישמיות המסורתית להעצמת האנטי־ציונות שלו, ואילו הבריונים הפרו־פלסטינים רתמו את מבקריה של ישראל להצדקת שנאת היהודים המסורתית.

נגד שנאת היהודים הימנית קל היה יותר לנהל מאבק אינטלקטואלי. היא הפיחה רוח חיים בסטראוטיפים המיושנים של היהודים – וכעת של ישראל – כרודפי בצע, תאבי שלטון, אִיוּם, חלק מקונספירציה עולמית שמתנכלת בכל רגע ורגע לכל מה שיקר לליבם. שנאת היהודים של השמאל הגיעה עטופה במילים יפות על זכויות אדם ופרוגרסיביוּת, שזכו לתשואות מצד ליברלים רבים, וחמושה בביקורת על הממשלה הימנית של ישראל ו"מסע ההפצצות" שלה.

העלייה החדה באנטישמיות ברחבי העולם הציבה אתגר פיזי ליהודים, שהוכו, נורו והוטרדו. היא גם הציבה אתגר קיומי ליהודים, שחששו כי תור הזהב שלהם בארצות הברית, בקנדה, באוסטרליה ובבריטניה עומד להסתיים. היא הציבה אתגר מוסרי למערב, כשיותר מדי מובילי דעת קהל, משפיענים ואינטלקטואלים התפלשו באובססיה ימי־ביניימית בכל מה שקשור ליהודים ולדמוניזציה של המדינה היהודית.

ולמרות הכול העלייה החדה הזאת באנטישמיות נתקלה במחסום. מתוך הקהילה היהודית הגיחו "היהודים של 8 באוקטובר" והתייצבו זקופים, גאים ומתריסים אל מול השונאים. הם גם פתחו במסע רוחני משלהם, בניסיון להבין טוב יותר מי הם ומהי בשבילם המשמעות של המורשת היהודית והרגשות הציוניים. יתר על כן, בכל מדינה היו הוגי דעות, מנהיגים וידוענים בולטים, לצד אזרחים מן השורה, שהושיטו יד לחבריהם היהודים, גם כדי לתמוך בהם וגם כדי לתת ביטוי לתחושתם שברבריות מן הסוג הזה היא איום על כל הציוויליזציה המערבית, לא "רק" על ישראל והיהודים.

נכון, ככל שהמלחמה התמשכה עוד ועוד, כשהחטופים עדיין נמקים בשבי, כשהמשא ומתן מתניע ונפסק ושוב מתניע, קל היה לאבד תקווה. לא מפתיע שהיו מי שנכנעו לספקות או שפשוט הביעו תסכול בדרך. כל זה אך טבעי הוא לנוכח הסערה התקשורתית וההחלטות הקשות שעל ישראל לקבל השכֵּם והעֲרֵב. הכותרות הצעקניות שהבליטו את חוסר הפופולריות של ישראל לא הביאו בחשבון את האנשים הרבים בעולם כולו שהמשיכו לתמוך בישראל, בציונות ובמאבק הכלל־עולמי בטרור.