כנגד החששות מן המחירים שאנו עלולים לשלם בעסקת שבויים, יש לשקול גם את החשש מהמחירים האיומים לטווח הארוך בכך שנשאיר חלילה את החטופים להינמק בעזה.

שני סיפורים מכוננים בהיסטוריה שלנו מספרים את סיפורם של שני שבויים מפורסמים, שמהדהדים עד ימינו. סיפורים אלה מאתגרים את המקורות ההלכתיים הדנים בפדיון שבויים יהודים מידי אויבים.

זה אינו ויכוח בין בני אור ובין בני חושך; בין המוותרים על מיטוט החמאס ובין אלה שנאמנים לו; בין מפקירי ילדים ובין דואגים להם; בין הדואגים לעתיד ובין המתמכרים להווה; בין השואפים לנצח במלחמה ובין הנכנעים.

עוצמת הוויכוח מראה כי ההכרעה שעל הפרק היא הרבה יותר מסוגיית ‘שחרור חטופים’. היא נסובה על שאלות של זהות, מנהיגות ומהי ‘מדינה יהודית’?

מדינת ישראל הכריעה בעבר הכרעות מסוכנות ולא רציונאליות שהביאו עלינו אסונות רבים של רציחות. גם בשעה קשה זו נדרשת הנהגה של אחריות מדינית לעתידה של ישראל.

נוכל לנצח רק בכוח החיים ובהעמדת ערך החיים וצלם האדם כמטרה העליונה של הלחימה.

גם לו היו בידי פרטים רבים יותר, סביר שלא הייתי מגיע לכדי תשובה חד משמעית בדיון סביב עסקת חטופים. אבל חשוב לי להגיד שההכרעה בעד עסקה יכולה ללכת יד ביד עם מבט מפוכח כלפי העתיד

כשם שאלוקים איתנו בצרה, כך אנחנו חייבים להיות בצרה עם משפחות החטופים, ולא משנה מה דעתנו על העסקה

כאשר אני בוחרת לענוד את סיכת החטופים על דש בגדי, אינני מצהירה בכך הצהרה פוליטית, אלא משרטטת את גבולות ההזדהות שלי, את החמלה, את השבועה להתגעגע בכל יום ויום עד שובם