לא סוד הוא שדרך ניהול המאבק של מטה החטופים כיווץ הרבה לבבות אצלנו, וגם את ליבם של חלק ממשפחות החטופים. עם זאת את הלבבות צריך לפתוח גם כשאין הסכמה.

בתפילה של צעקה אין פוליטיקה. אין מחאה. אין שלטים ודגלים וחולצות מודפסות. זוהי זעקה של יצור נברא ופשוט, שמגייס את כל כוחות הנשמה שלו לזעוק בידיעה שה’ שומע.

הדיון על שווי חיי חטוף אחד לעומת הפגיעה הפוטנציאלית באנשים מבוסס על תפיסה אתית רחוקה מזו שקיבלנו מחכמינו ז"ל, לפיה ערך חיי אדם אינו ניתן לכימות

המחלוקת בדבר הדרך הנכונה שעלינו, כחברה וכמדינה, לבור לנו, היא כולה לשם שמיים. המשותף לכולנו הוא הזעקה הגדולה לבורא עולם, שינחה את מקבלי ההחלטות לפעול בדרך המיטבית להשבה מהירה של הבנים והבנות לגבולם.

המשפט העברי הוא נכס צאן ברזל של המדינה היהודית. אבל כדי שנמשיך לחיות גם במדינה שנותנת מקום גם לזכות לשוויון ולזכויות אחרות, ראוי לא לפגוע עוד יותר באיזון בין היסודות הללו.

החלטתו של בית הדין להוציא צווי מעצר לנתניהו וגלנט צבועה ומעוותת. בעוד ישראל מוצבת בנקודה בה רק שינוי דרמטי יכול למנוע ממנה להפוך למצורעת, חבל ההצלה נותר לא אחר מהממשל האמריקאי הנכנס.

אסד היה אויב ותיק ותחתיו סוריה שימשה מסדרון להעברת נשק איראני לחיזבאללה, אבל סוריה בהנהגתו לפחות הייתה מדינה שאפשר לדבר איתה. הפיכתה לזירה שבשליטת ג'יהאדיסטים עלולה לאתגר את ישראל בגבול הצפון מזרחי

מנקודת הראות של ההרתעה האזורית – ישראל חזרה לגדולתה בזכות ההקרבה של הדור הצעיר של העשור השמיני לריבונות, אולם ביצור הבית הלאומי כלפי חוץ, שהושג, חייב להיות מלווה בביצור הבית הלאומי גם כלפי פנים, שטרם הושג.

למרות התיוג של הסנקציות כקשורות ל"אלימות מתנחלים" ברור לגמרי שזה כבר הרבה יותר מזה • למעשה הסנקציות הללו הפכו לערוץ לביטוי התסכול שלהם ממדיניות ממשלת ישראל