אחד המשברים המלווים את מדינת ישראל בשנים האחרונות הוא התהום שהלכה ונפערה בינה לבין הקהילה היהודית הגדולה בעולם בארה"ב.

המתקפה הרצחנית של חמאס הוכיחה לנו שהברית הישראלית לא נעלמה - היא עוברת תהליך התחשלות שבסופה נגלה מציאות חברתית חדשה.

קיבוץ בארי הוא גן עדן שהפך לגיהנום. הייתי שם וראיתי את מה שאסור לראות: מלאך המוות חוגג על כרי דשא מוריקים; גיא צלמוות שהציפורים מצייצות בו בעליזות; סוכה מעוטרת קישוטים, עומדת ללא פגע, ליד הבית של מי שבנה אותה, השרוף עד היסוד. עולם הפוך: בית ארעי ששרד, ליד בית קבע שהושמד.

מרצחי חמאס אולי חשבו שהחברה הישראלית חלשה. אבל הטבח הנורא בדרום הוליד התגייסות מהירה ומופלאה.

בזמן שישראל נלחמת על עתידה ומשפחות החטופים משתוקקים לשביב של מידע קרוביהם, נערכת במקביל מלחמת הסברה בינלאומית. אלא שבעולם מתעלמים מהנתון הכי חשוב שאינו בר השוואה לצד השני. על העיוות התקשורתי סביב המלחמה.

למלחמה הזו אין עדיין שם. חלפו עשרה ימים; נהרגו למעלה ממחצית מניין ההרוגים במלחמת יום הכיפורים וקרוב לכפליים מהנופלים בששת הימים – ועדיין אין לאסון הזה שם.

זו מלחמת אין ברירה, עניין קיומי, כי ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להיראות חלשה בעיני אויביה - וגם בעיני בעלות בריתה. והשאלות הגדולות על המחדלים והכשלים חייבות לחכות לסוף הלחימה

לגיטימי שחיילים שיכולים לשפר את איכות ציודם באמצעות משאבים שגייסו - יעשו זאת, וטוב יעשה צה"ל אם יתמוך במאמץ באמצעות חיבור לספקים שלו ובדרכים נוספות

נתניהו לא ישנה את דרכו, אך האם גנץ, לפיד ותומכיהם יעשו חישוב מסלול אסטרטגי מחדש?