חיילי המילואים הפסיקו לספור לאיזה סבב הם נקראים, וחיילי הסדיר ישרתו חודשים רבים נוספים. אבל מול כל זה, למרבה הפתעה והאכזבה, נראה שצה"ל מוכן לגבות את הממשלה המקדמת חוק שיגדיל את העומס על המשרתים.

נאשם שטרם הורשע זכאי לחזקת חפות – בכל מקרה ההגנה על זכויות האדם חייבת להיות “עיוורת” לעמדות פוליטיות.

בניגוד לשבע החזיתות האחרות, במערכה של ישראל מול עצמה היא מפסידה. מי שרוצה בטובת המדינה חייב להסכים: פשרה עכשיו

ישראל נמצאת במלכוד טרגי: משפט שאי אפשר לנהלו מבלי לפגוע בביטחון הלאומי, ואי אפשר להפסיקו מבלי לפגוע קשות באמון הציבור. כעת נדרש פתרון יצירתי.

כנגד החששות מן המחירים שאנו עלולים לשלם בעסקת שבויים, יש לשקול גם את החשש מהמחירים האיומים לטווח הארוך בכך שנשאיר חלילה את החטופים להינמק בעזה.

שני סיפורים מכוננים בהיסטוריה שלנו מספרים את סיפורם של שני שבויים מפורסמים, שמהדהדים עד ימינו. סיפורים אלה מאתגרים את המקורות ההלכתיים הדנים בפדיון שבויים יהודים מידי אויבים.

זה אינו ויכוח בין בני אור ובין בני חושך; בין המוותרים על מיטוט החמאס ובין אלה שנאמנים לו; בין מפקירי ילדים ובין דואגים להם; בין הדואגים לעתיד ובין המתמכרים להווה; בין השואפים לנצח במלחמה ובין הנכנעים.

עוצמת הוויכוח מראה כי ההכרעה שעל הפרק היא הרבה יותר מסוגיית ‘שחרור חטופים’. היא נסובה על שאלות של זהות, מנהיגות ומהי ‘מדינה יהודית’?

מדינת ישראל הכריעה בעבר הכרעות מסוכנות ולא רציונאליות שהביאו עלינו אסונות רבים של רציחות. גם בשעה קשה זו נדרשת הנהגה של אחריות מדינית לעתידה של ישראל.