השבוע מלאו 20 שנה למותו של יאסר ערפאת. בזיכרון הלאומי הישראלי שמו נצרב לדיראון עולם כטרוריסט צמא דם. על רקע היכרותי עם האיש, רודפת אותי שאלה לכאורה תיאורטית: כיצד ההיסטוריה היתה זוכרת את ערפאת אם בשובו מטקס החתימה על הסכם אוסלו, ב–13 בספטמבר 1993, הוא היה נרצח על ידי בן דמותו הפלסטיני של יגאל עמיר?

הבחירות בארה"ב הוכיחו שדמוגרפיה אינה גזירת גורל. אם היספנים ושחורים יכולים לשנות את דעתם ואת הצבעתם – גם חרדים, מזרחים, דתיים ומסורתיים יכולים

בארה"ב קשה עם הבוחרים של טראמפ כשזה מגיע לסקרים. בוול סטריט ג'ורנל דיווחו כי סוקרים בילו את השנים מאז 2020 בניסיון למצוא דרכים לגרום לבוחרים שקשה להגיע אליהם להשתתף בסקרים. האם זה עזר? נדע בשבוע הבא

חודש אוקטובר מסתמן כאחד החודשים הקשים בשנת הלחימה האחרונה. אסון רודף אסון ועוד בשורות איוב מגיעות מעזה ולבנון. כשטובי הבנים שלנו נלחמים ונופלים, תלמידי הישיבות מבלים בחופשת "בין-הזמנים". גם כשיחזרו לישיבות, הם ימשיכו למות לכל היותר באוהלה של תורה.

מהו הסוד? כיצד מצליחה ישראל להתעלות על עצמה, בנסיבות קשות במיוחד, ולשמר את חיוניותה? האופי הישראלי הקיבוצי. הישראלים נשבעו כי שלישית ישראל לא תיפול. בנות ובני הדור הזה, במודע ובתת-מודע, אומרים לעצמם: "לא במשמרת שלנו"

טבח ה-7 באוקטובר יצר הזדמנות לשנות את מפת האיומים על ישראל ועל האזור כולו. ללא פגיעה משמעותית בגרעין האיראני, ההזדמנות תוחמץ וישראל תמשיך לחיות בצל האיום

באוקטובר 73', במסגרת ניהול הסיכונים מול האמריקאים, גולדה ידעה להתעקש היכן שצריך ולעצור בזמן. האם נתניהו של אוקטובר 24' ישכיל ללכת בעקבותיה? ומהן הסיבות, לדעת הציבור, שגורמות למלחמה להתארך?

כמעט שנה אחרי אסון ה-7 באוקטובר שאירע בחג, ושוב אי אפשר להבין איך יכול להיות שמדינה שמגייסת חיילים בזמן מלחמה, במצב חירום של איום על ארצנו, לא דואגת להם לתחבורה. הכל מתחיל ונגמר בלקיחת אחריות והסקת מסקנות.

הזמן שנתניהו קנה כדי להבטיח את המשך שלטונו הוא גם הזמן בו האופוזיציה יכולה להתעשת ממחדליה שלה. כניסת סער לממשלה מעניקה שהות לבחון מדוע האופוזיציה כשלה עד עתה בהפלת הממשלה