הרעיון שעמד בבסיס התהליך המדיני עם הפלסטינים היה שהארץ שייכת לשני העמים. ממשלות הימין האחרונות כפרו בכך וכעת חלקים במערב מאמינים שהארץ אכן שייכת רק לעם אחד, שאינו העם היהודי.

נדרשת מנה גדושה של חוסר אחריות ושל ציניות כדי להציע, במהלך המלחמה הקשה שאנו מצויים בה ולאור החשש מהתפתחויות עתידיות, הצעה לחוק גיוס שמנוגדת באופן חזיתי כל כך לאינטרס הלאומי הבטחוני.

שעת החירום הנוכחית מחייבת את ראשי המפלגות הציוניות להיכנס לממשלה לתקופה מוגבלת ומוסכמת - כדי ליצור תנאים טובים יותר בכל החזיתות • זה יגרור ויתורים מכל הצדדים וזניחת שיקולים פוליטיים, אך אין ספק שזה מה שהציבור הישראלי רוצה וצריך כעת

ככול שחולף הזמן ומתברר שההנהגה איננה מוכנה או יכולה להכריע, מתעצמת הדרישה ל"בחירות עכשיו". יותר מדי מונח על הכף.

המלחמה הנוכחית בחמאס לא תסיים את העימות ההיסטורי העקוב מדם בין הפלסטינים וישראל. לאחר שהמציאות טפחה על פנינו, מוטב שנתנער מאשליות ומסיסמאות ריקות מתוכן ונעניק קדימות לפדיון שבויים

כמי שמופקד על חיי חיילינו, זו חובתו העליונה של הרמטכ"ל להתעקש על הבהרת כל מה שאינו ברור בהוראה שהוא מצטווה לבצע.

בין יום השואה לימי הזיכרון והעצמאות, אחרי חודשים של מלחמה ולנוכח האנטישמיות הגוברת בעולם, ישראל והעם היהודי נמצאים במשבר קשה. ועדיין, מבט היסטורי מפוכח חושף: גם לאחר הכרסום בעוצמתנו, המצב טוב משהיה ברוב שנות ההיסטוריה היהודית.

שעות בודדות של לחימה בעצימות גבוהה, בלי שישראל נאלצה להרוג איש מאויביה, הבהירו כי אין אנו "עם לבדד ישכון", וגם אין תוחלת להתנהלות היהירה הנגזרת מקביעה שגויה זו, בבחינת "ובגויים לא יתחשב".

הצבא הוא מבנה היררכי, שבו ה"אמת" תלויה בדרגתו של המפקד ולא בדיון פתוח בין שווים. לובשי המדים מעדיפים הסברים פשוטים וברורים לתופעות, ובכך כושלים בפענוח התנהגות פוליטית