בזמן שישראל נלחמת על עתידה ומשפחות החטופים משתוקקים לשביב של מידע קרוביהם, נערכת במקביל מלחמת הסברה בינלאומית. אלא שבעולם מתעלמים מהנתון הכי חשוב שאינו בר השוואה לצד השני. על העיוות התקשורתי סביב המלחמה.

למלחמה הזו אין עדיין שם. חלפו עשרה ימים; נהרגו למעלה ממחצית מניין ההרוגים במלחמת יום הכיפורים וקרוב לכפליים מהנופלים בששת הימים – ועדיין אין לאסון הזה שם.

זו מלחמת אין ברירה, עניין קיומי, כי ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להיראות חלשה בעיני אויביה – וגם בעיני בעלות בריתה. והשאלות הגדולות על המחדלים והכשלים חייבות לחכות לסוף הלחימה

לגיטימי שחיילים שיכולים לשפר את איכות ציודם באמצעות משאבים שגייסו – יעשו זאת, וטוב יעשה צה"ל אם יתמוך במאמץ באמצעות חיבור לספקים שלו ובדרכים נוספות

נתניהו לא ישנה את דרכו, אך האם גנץ, לפיד ותומכיהם יעשו חישוב מסלול אסטרטגי מחדש?

תוך פחות משתי יממות הצליחו אזרחי ישראל לשלב ידיים וליצור שיתופי פעולה מדהימים לעזרת נפגעי הקרבות בדרום והלוחמים בשטח. וזה רק מעצים את הפער בין נבחרי הציבור לאזרחיה.

זה בכלל לא משנה מי "ינצח" במלחמה הזו. אם היא תימשך, הרוב הישראלי המבקש מדינה שהיא גם יהודית וגם דמוקרטית-ליברלית, יפסיד.

מגילת העצמאות היא מסמך מכונן ומגבש זהות, אך התמיכה הציבורית בה עלולה להיפגע אם היא תהפוך לכלי המשמש להכרעות שיפוטיות.

מגרונו של נתניהו בקעה לה בשורת “המזרח התיכון החדש" של שמעון פרס, אבל למרות הדמיון ברטוריקה, השניים נבדלים בסוגיה משמעותית – הסכסוך הישראלי־פלסטיני