הצלחת המערכה מול איראן עשויה להזניק את נתניהו לקראת בחירות, אך הממשלה שתקום אחריה תידרש לרפא את הקרע הפנימי ולהתמודד עם שני אתגרי ליבה: גיוס החרדים והיחסים בין הרשויות.

מה שקרה ביום ראשון לפנות בוקר הוא הרבה מעבר להצלחה טקטית. זו פתיחה של עידן הרתעה חדש — הרתעה שלא מבוססת על הצהרות אלא על פעולות

כדי שיהיה רצון אמיתי לשמור על המדינה והבנה על מה יש בכלל להגן, אנחנו צריכים להשקיע בתרבות.

ישראל מפזרת עלונים, שולחת הודעות SMS, קוראת לפינוי ומסכנת את חייליה – כדי לשמור על כללי המשפט ההומניטרי. איראן יורה במכוון על בתי חולים

דווקא בשעה שמדינתם הופצצה, עשרות אלפי ישראלים ביקשו לשוב אליה. אין להתפלא על כך: הם רצו להיות שותפים ברגעים שבהם נכתבת הזהות שלהם.

כשיש מולנו אויב נחוש שמבקש להשמיד אותנו וקרוב להחזיק ביכולת לעשות זאת באמצעות פצצת גרעין אחת, אין ברירה אלא לפעול אם צריך, גם אם לבדנו.

המלחמה המתמשכת הבהירה כי אי-גיוס החרדים הוא לא "רק" פגיעה בשוויון, אלא גם חתירה תחת הביטחון לאומי. אם החרדים ימשיכו להתבצר ב"נמות ולא נתגייס" הם יביאו לבחירות, שלאחריהן צפויה להם ארץ גזירה.

רצח עובדי השגרירות ליד המוזיאון היהודי בוושינגטון והמתקפה על יהודים שיצאו לצעוד למען אחיהם ואחיותיהם שבשבי בעזה בקולורדו, מוסיפים לבדידות שפקדה את הקהילה היהודית באמריקה אחרי 7 באוקטובר גם פחד עמוק.

אם הפוליטיזציה בבחירת שופטים שהממשלה מובילה תתממש, הרקב הפוליטי שפושה כיום בבתי הדין הרבניים יהיה נחלת מערכת המשפט כולה.