מדינות אירופה ממשיכות להתייחס לאירועים אנטישמיים כאל עבירות פליליות רגילות. זוהי הבנה מוטעית של המציאות.

בכל מלחמה הבטיחו "ניצחון מוחלט" ו"שקט לעשרות שנים", אבל כשמוקפים אויבים שגדלים כתאים סרטניים, הבטחות על "מלחמה אחרונה" הן חסרות שחר.

הישגי ישראל וארה"ב במלחמה רבים, אך סון טסו צדק כשאמר שטקטיקה ללא אסטרטגיה היא הרעש שלפני התבוסה.

החלשת איראן משרתת את אירופה, אבל כניסה למלחמה ישירה מולה עלולה לפרק את היבשת מבפנים - כלכלית, פוליטית וחברתית.

מערכת החינוך חשובה לא פחות מהביטחון, אבל הישגי התלמידים בינוניים. מה שנדרש ממנה, וממערכות אחרות בישראל, הוא אימוץ התרבות הארגונית של חיל האוויר.

המלחמה באיראן מטלטלת את הפוליטיקה האמריקאית ומעמיקה את הקרע בתוך המחנה הרפובליקני סביב ישראל. מה שהיה פעם קונצנזוס הופך למחלוקת עם השלכות ישירות על עתיד היחסים בין וושינגטון לירושלים

מי שקורא לסנקציות על ישראלים בשם "זכויות אדם" ומי שקורא לסנקציות על ישראלים בשם "משילות" או "מאבק ביועמ"שית", עושים בסופו של דבר את אותו המעשה: הם מחלישים את ישראל, פוגעים בדמוקרטיה שלה ומזמינים את העולם לנהל אותנו.

הציבור האמריקאי לא ממש הבין בהתחלה למה צריך לצאת למלחמה רחוקה מבית, בזמן שבו לא נראה היה שיש איום ישיר ומיידי על ארצות הברית. מה הביא לשינוי?

חיזבאללה אינו הארגון האימתני שהיה לפני שנתיים וחצי, אך הוא עדיין מסוגל לגרום נזק. לצד המאמץ הצבאי, יש לגבש אסטרטגיה להפיכתו למצורע בתוך לבנון.