הקדמה מאת סטוארט אייזנשטאט, דניס רוס וידידיה שטרן

מדי שנה בוחן המכון למדיניות העם היהודי את מצבו ואת מגמות התפתחותו של העם היהודי – בישראל ובתפוצות – בשישה צירים: גאופוליטיקה, לכידות, חוסן, זהות, דמוגרפיה ומערכת היחסים בין ישראל לארצות הברית. הדוח נערך לא רק ככרוניקה של השנה שחלפה, אלא ככלי מדיניות: הוא מבקש להצביע על המגמות המחזקות אותנו, על אלו שמחלישות אותנו, ועל התחומים שבהם עדיין אפשר להשפיע לטובה. המאזן הצבאי מרשים מצד אחד אל מול אויביה של ישראל – חמאס, חזבאללה ואיראן, אך מצד שני, אף שאלה נחלשו, הם לא הובסו תבוסה מכרעת, ויכולתם העתידית לאתגר את ישראל לוטה בערפל. בין שתי המערכות – זו של יוני 2025 וזו שפרצה בפברואר 2026 – נפגעו תוכנית הגרעין והתשתית הצבאית של איראן פגיעה משמעותית, ואף על פי כן המשטר מחזיק מעמד, שולט במצר הורמוז וממשיך לתעתע במערב. השאלה אם השנה הקרובה תביא הסדר מוסכם, שיקום שקט, קיפאון של אי־מלחמה ואי־שלום, או סבבי תקיפות חוזרים – עודנה פתוחה, וכל אחד מן המסלולים נושא עימו סיכון ייחודי. אולם המלחמות בעזה, בלבנון ובאיראן מדגימות – כפי שהאוקראינים הראו לראשונה מול רוסיה באמצעות כטב"מים זולים אך קטלניים – את עוצמתה של לוחמה א־סימטרית; לקח שישראל וארצות הברית חייבות להפנים. מערך הנשק ההתקפי של חזבאללה נפגע וכוחותיו נהדפו מדרום לבנון, אך תוצאותיה של תוכנית הפיילוט שסוכמה בין ירושלים לביירות, ולפיה צבא לבנון יפרק את חזבאללה מנשקו, עדיין אינן ברורות. חמאס הוא צל של הארגון שהיה, וכל החטופים שנותרו שבו הביתה. ההסכם החדש שהוכרז בראשית אוגוסט בדבר פירוקו של חמאס מנשקו ייבחן שוב ושוב בשנה הקרובה, ותוצאותיו מוטלות בספק במקרה הטוב. חמאס וחזבאללה מושרשים עמוק בעזה ובלבנון בהתאמה, ויהיה קשה לעקור אותם לחלוטין.

גם החזית האמריקנית מעוררת דאגה עמוקה. אומנם, מבחינה מבנית, השותפות הצבאית מעולם לא הייתה עמוקה יותר: המבצע המשותף נגד איראן, ההתערבות הנשיאותית שסייעה להשיב הביתה את החטופים האחרונים, ושיתוף הפעולה בטכנולוגיות ביטחוניות שקודם באמצעות חוק ההסמכה לביטחון לאומי (NDAA). עם זה, מבחינה פוליטית, השותפות מעולם לא הייתה שברירית יותר – אף שהנשיא טראמפ תמך בישראל תמיכה נחרצת. המלחמה באיראן חשפה קרע משמעותי במערכת היחסים ובמטרות בין הנשיא ובין ראש הממשלה בנימין נתניהו. האנטי־ציונות הרימה ראש בשני האגפים – השמאל הפרוגרסיבי והימין הבדלני – כפי שבא לידי ביטוי בבחירתו של ממדאני לראשות עיריית ניו יורק, בעריקות דמוקרטיות בסנאט ובעיקר בבית הנבחרים, שבו הצביעו למעלה מ־100 חברי קונגרס דמוקרטים בעד קיצוץ מוחלט של הסיוע הצבאי לישראל, וכן בציר השמרני־בדלני של טאקר קרלסון וקנדס אוונס. כשם שהאמריקנים, ובכללם יהודי ארצות הברית, אינם מבינים עד כמה עמוק היה הזעזוע הנפשי שהתחולל בנפש הישראלית בעקבות הטבח האכזרי שביצע חמאס באזרחים ישראלים חפים מפשע וחטיפתם של מאות בני אדם, כך אנו חוששים שהציבור הישראלי אינו מעריך במלואה את משמעות הירידה בתמיכת הציבור האמריקני בישראל. במידה רבה בעקבות תגובתה של ישראל לטבח שביצע חמאס באזרחים ישראלים חפים מפשע ב־7 באוקטובר, צנחה התמיכה הציבורית בישראל – ובחדות הרבה ביותר דווקא בחתך האוכלוסייה שבו הנזק ארוך־הטווח הוא הגדול ביותר: בקרב אמריקנים צעירים־דמוקרטים, שבהם שני שלישים מתנגדים למדיניות ממשלת ישראל ורוב גדול מביע תמיכה רבה יותר בפלסטינים מאשר בישראל, וכן בקרב רפובליקנים צעירים ואוונגליסטים, שנחשבו בעבר לנכס קבוע במחנה התומכים בישראל.

גם התפיסה שלפיה ראש ממשלת ישראל נתניהו לחץ על הנשיא טראמפ במלחמה הבלתי פופולרית מול איראן תרמה לשחיקת התמיכה הציבורית בישראל. היסודות של אינטרסים משותפים וערכים משותפים מעולם לא הוטלו בספק כה רב, והאתגר כעת הוא לנסות לעגן את שיתוף הפעולה בכל צורה שניתן למסד, כך שיהיה תלוי פחות בהצבעה כזו או אחרת בקונגרס או בנשיא כזה או אחר. זו תהיה משימה קשה, ומן ההכרח שישראל תחדל לראות במפלגה הדמוקרטית מחנה אבוד – תפיסה שמרחיקה ממנה את המתונים תומכי ישראל, שהם בעלי בריתה החשובים ביותר בתוך המפלגה, ואשר נמצאים כיום בעמדת מגננה מובהקת. מטריד עוד יותר הוא השבר בתפוצות: סקר של הוושינגטון פוסט מן השנה שעברה מצא כי למעלה מ־60% מיהודי ארצות הברית סבורים שישראל ביצעה פשעי מלחמה בעזה, וכמעט 40% מחזיקים בדעה שישראל אשמה ברצח עם. אף שאנו חולקים בתוקף על אפיון זה, יש בו סימן למצבם הקשה של היחסים בין יהדות ארצות הברית ובין ישראל.

המאמץ לתיקון המצב כבר החל במלוא הרצינות במכון למדיניות העם היהודי. לאחרונה השקנו תוכנית חדשה שתכנס קבוצות של מומחים ובעלי תפקידים בישראל ובארצות הברית סביב מה שאנו מכנים "מערכת היחסים המשולשת" – זו המחברת את ירושלים, וושינגטון ויהדות ארצות הברית. במשך זמן רב מדי נוהלה כל צלע בנפרד: ממשלות ישראל מתמקדות פעמים רבות בממשל האמריקני בלבד, ארגוני יהדות ארצות הברית מטפלים בקהילות שלהם, ואיש אינו מחזיק במשולש כמכלול. ואולם שלושתם פועלים לעיתים כמערכת אחת: מעמדה של יהדות ארצות הברית עשוי לסייע בעיצוב יכולתה של וושינגטון לתמוך בישראל; החלטות ישראליות מעצבות את התנאים שבהם חיים יהודי ארצות הברית; ועמדתה של וושינגטון מעצבת את שניהם. בנקודת הזמן הזאת המשימה תהיה לא קלה, אך יצירת שפה משותפת אסטרטגית לשלוש הזירות – בטרם יכפה זאת המשבר הבא – היא אחת ההשקעות החשובות ביותר שניתן לבצע השנה.

ההידרדרות החדה ביותר היא בביטחונם ובמעמדם של יהודים מחוץ לישראל – בארצות הברית ובאירופה. האנטישמיות עברה מאיומים מזדמנים לעניין שבשיטה – שינוי עמוק הרבה יותר מכל מניין סטטיסטי של אירועים. הקהילה היהודית בצרפת אימצה מדיניות המעודדת את יהודי צרפת לעבור לאזורים בטוחים יותר בפריז. יהודים פריזאים רבים הסירו את המזוזות מפתחי בתיהם. בשנות התשעים, כאשר מדינות אירופיות רבות סיפקו אבטחה נוספת וגלויה לעין בבתי כנסת, בבתי ספר יהודיים, במרכזים קהילתיים יהודיים ואף בבתי עלמין, לא נדרשה אבטחה כזו כלל בארצות הברית. כיום כמעט לכל מוסד יהודי אמריקני מרכזי יש מאבטחים חמושים. שנתיים של מלחמה הביאו את יהדות התפוצות לבחון מחדש מהי משמעותו של כוח יהודי וכיצד ראוי להשתמש בו. הטון הדומיננטי הוא אמביוולנטיות: גאווה ביכולתה הצבאית של ישראל לצד אי־נוחות עמוקה נוכח המחיר האנושי של המלחמה בעזה, וסירוב לקבל את התוויות המוחלטות "תומך" או "מבקר". הבולט מכול הוא כרסום המסגרת שעיגנה זה זמן רב את הקשר: פחות ופחות יהודים בתפוצות, מכל הזרמים, רואים בישראל מופת מוסרי או אור לגויים.

בבית, החברה הישראלית מספרת סיפור מגוון באמת: הישראלים מסכימים ביניהם יותר מבעבר בשאלות יסוד כגון דמוקרטיה ושוויון זכויות, ואף על פי כן חשים רחוקים יותר זה מזה. ההשתייכות הפוליטית הפכה לקו השבר הדומיננטי. שיעור הרואים בשסע הדתי־חילוני את האיום הגדול ביותר עלה בחדות, ו־78% עדיין מודאגים ממצב הלכידות החברתית. המטריד מכול הוא חשד הדדי הולך ופושט, ולפיו המחנה השני לא יקבל את תוצאות הבחירות הקרובות – סכנה מסדר גודל אחר, שמטבעה היא נבואה המגשימה את עצמה, ומכרסמת יותר מכל מחלוקת יחידה על הרפורמה המשפטית או על הגיוס. שנת בחירות היא הרגע הגרוע ביותר האפשרי לגלות ששני הצדדים החליטו מראש שלא להכיר בתבוסה. זהו הריק שחוקה נועדה למלא. הקיטוב בישראל אינו רק התנגשות ערכים; הוא היעדרם של כללים מוסכמים להכרעה בהתנגשות הזאת. פרויקט "החוקה הרזה" של המכון מתבסס על ההנחה שהישראלים לא יסכימו בזמן הקרוב על שאלות העומק – דת ומדינה, זהות לאומית, אופייה של המדינה – והם אינם צריכים לעשות זאת כדי להסכים על כללי המשחק.

חוקה רזה תסדיר את היסודות: היחסים בין רשויות השלטון, גרעין של זכויות יסוד, והנהלים שבאמצעותם ניתן לשנות את הכללים עצמם. אין זו תרופה מושלמת, אך החלופה היא מה שאנו רואים כעת – חברה שבה כל מחלוקת הופכת לחוקתית וכל מערכת בחירות הופכת לקיומית. התמונה הדמוגרפית יציבה, אך משנה את צורתה. האוכלוסייה היהודית בעולם ממשיכה לגדול. בה בעת, לראשונה ב־78 שנות קיומה כמדינה יהודית ריבונית, עלתה בחדות ההגירה מישראל: מספר הישראלים החיים בחו"ל טיפס, ושיעורם של הישראלים כיום הוא 7%–15% ואף יותר מן האוכלוסיות היהודיות בבריטניה ובגרמניה. הם מפיחים חיים בקהילות מזדקנות ומעצבים אותן מחדש בדפוסים ישראליים, אך עם זה שוללים מישראל חלק מן האנשים המבריקים והטובים ביותר שלה.

יש סיבות לתקווה. גם אם הסיכוי להרחבת הסכמי אברהם פחת, ראוי לציין שהם החזיקו מעמד – ובמיוחד נוכח מתקפות הטילים והכטב"מים האיראניות נגד איחוד האמירויות ובחריין. הסולידריות שעורר 7 באוקטובר לא התפוגגה; צעירים רבים מיהודי התפוצות שבים ומתחברים, ובקהילות החשות את לחץ האנטישמיות גובר העניין בישראל לא רק כמטרה לתמוך בה אלא גם כמקום לחיות בו. הערכה זו קוראת לישראל להתכונן לאפשרות הזאת כבר עכשיו – לתכנן תרחישי קליטה של 10,000, 50,000 ו־150,000 עולים בתוך 24 חודשים, לרבות תשתיות דיור, הכרה בהשכלה ובכישורים, ופתרונות חינוך ותעסוקה מתאימים – ולא לאלתר כשיגיע הרגע. לסיכום, ישראל נכנסת לשנה זו במאזן כוחות צבאי נוח, אך כמעט בלא הכרעות סופיות מול חמאס, חזבאללה או איראן, ובידודה בזירה הבין־לאומית מעולם לא היה כה ניכר. תוכניתה של איראן נבלמה אך לא הסתיימה.

וושינגטון נותרה מחויבת, אך באופן פחות אמין. למעשה, המלחמה באיראן והיחס כלפי בעלות בריתה הערביות של אמריקה הביאו מנהיגים רבים במזרח התיכון לחפש צורות אחרות של הגנה ביטחונית, מעבר לתמיכה ההיסטורית של ארצות הברית. מהלך עניינים זה מסביר את הדחף שמאחורי ברית ההגנה ההדדית החדשה בין טורקיה, פקיסטן וערב הסעודית. החיים היהודיים מחוץ לישראל חשופים יותר משהיו בכל נקודה בזיכרון החי, והחברה הישראלית צועדת לבחירות כאשר כל מחנה מפקפק בכך שהמחנה האחר יקבל את התוצאה. האתגרים מרתיעים, אך קיימת גם הזדמנות. אם השנה הקרובה תוקדש להמרת ההישג בשדה הקרב לארכיטקטורה בת־קיימא – סדר אזורי ודיאלוג אסטרטגי כן עם אירופה; הסדר חוקתי בבית בדבר כללי המשחק הפוליטי וחלוקת הנטל; משולש אסטרטגי הרואה בירושלים, בוושינגטון וביהדות ארצות הברית מערכת אחת ולא שלוש; והשקעה רצינית בתשתית התודעתית והקהילתית של החיים היהודיים מחוץ לישראל – היא תיזכר כשנה שבה החל צילו של 7 באוקטובר להתפוגג. ואם לא – ישראל עלולה לגלות שניצחה בכל קרב אך הפסידה במלחמה האסטרטגית. זהו האתגר – וזו ההזדמנות – שבלב ההערכה השנתית הזאת.

השגריר (בדימוס) סטוארט אייזנשטאט והשגריר דניס רוס, יושבי ראש משותפים
פרופ' ידידיה שטרן, נשיא המכון למדיניות העם היהודי (JPPI)