שישה ממדים להערכה משולבת של מצב העם היהודי

גאופוליטיקה

ישראל מסיימת את השנה חזקה מבחינה צבאית יותר משהייתה בכל עת בעשורים האחרונים, אך עוצמה זו טרם הומרה למעמד אסטרטגי מובטח.

טבעת האיומים סמוכי הגבול נחלשה דרמטית: חיזבאללה מצוי בנקודת השפל הנמוכה ביותר מאז הקמתו לאחר שאיבד את הנהגתו, אלפים מלוחמיו, את מרבית יכולות הפשיטה שלו – ועם נפילת אסד, גם את הצינור הסורי שהזין אותו; חמאס שורד ברצועה כתאי טרור מפוזרים ולא כמערכת צבאית מתפקדת; תוכנית הגרעין המבוצרת של איראן נבלמה כמעט ברגע האחרון.

אך חשוב מכול: התפיסה האופרטיבית של הציר, שלפיה אפשר להכריע את ישראל מבחינה צבאית, קרסה. סינוואר, נסראללה, אסד וחמינאי אינם עוד; ישראל כאן. בעקבות זאת נפתחו הזדמנויות: בלבנון, שבה היחלשות חזבאללה והמינוף האמריקאי חסר התקדים הופכים את פירוק הארגון מנשק, ובהמשך אף את ההגעה להסכם דו־צדדי עם ממשלת לבנון, אפשריים לראשונה; בסוריה, שבה אינטרסים משותפים מאפשרים הסדר ביטחוני גם בהיעדר שלום; בהרחבת הסכמי אברהם כך שיכללו גם את סעודיה.

אולם כחצי טון של אורניום מועשר ל־60% נותר באיראן ואינו ניתן לניטור אמין, איום הטילים הישיר מתחדד, טורקיה הולכת ומתבררת כאתגר הבא, וחוסר יציבות ברשות הפלסטינית, במצרים ובירדן עלול לפתוח מחדש זירות שישראל רואה כסגורות.

מעל הכול, ישראל ניצבת בפני משבר לגיטימציה חסר תקדים במערב – משבר הנוגע במישרין ליכולתה לקיים כלכלה חזקה וצבא מצויד היטב.

הישגים בשדה הקרב נשחקים כל עוד אינם מומרים להסדרים מדיניים, וחלונות הזדמנות אינם נותרים פתוחים לעד. אומנם מד הגאופוליטיקה נע השנה לכיוון חיובי, אך ההישג טרם התבסס.

לכידות

הלכידות הישראלית השנה מציגה תמונה מעורבת: שניים משלושת מדדי המעקב של המכון למדיניות העם היהודי עלו – "הסכמה" (ל־3.71) ו"תקווה" (ל־7.13) – בעוד המדד השלישי, "קרבה הדדית בין קבוצות", ירד ל־5.51, דבר המעיד על עלייה בחיכוכים הבין־קבוצתיים אף שההסכמה המהותית והאופטימיות השתפרו. הישראלים מסכימים יותר על נושאים בסיסיים כדמוקרטיה וכשוויון זכויות, אבל מרגישים מרוחקים יותר מבחינה רגשית. ההשתייכות למחנה הפוליטי היא כעת קו השבר הדומיננטי, והפער בין דתיים לחילונים מזוהה כאיום הגדול ביותר – עלייה חדה מהשנה שעברה. כ־78% מודאגים עדיין מהלכידות החברתית. הדבר המציק ביותר הוא החשד ההדדי, ההולך ומתפשט, שהמחנה היריב לא יכבד את תוצאות הבחירות הקרובות, סכנה המגשימה את עצמה, שהדוח מדרג כמסוכנת מכל עימות אחר.

בהינתן הקשרים הרגשיים המתרופפים למרות ההסכמה והתקווה הגוברות נותר מדד הלכידות השנה בטריטוריה בעייתית.

דמוגרפיה

האוכלוסייה היהודית בעולם ממשיכה לגדול, אבל השנה האחרונה אישרה מציאות חדשה: ההגירה מישראל עלתה באופן חד. אוכלוסיית הישראלים בחו"ל עלתה מכ־630 אלף נפש ב־2022 לכ־755 אלף ב־2025: קרוב ל־7% מיהודי העולם או קרוב למיליון נפש אם סופרים את הילדים שנולדו בחו"ל, כתוצאה מגירעון נטו בהגירה – שסיבותיו עדיין אינן ברורות דיין ונצפה לאחרונה בשנות השבעים. עם זאת, השפעתו הדמוגרפית על ישראל צנועה: אפילו אם היו כל המהגרים חוזרים היה בכך כדי לשנות במעט בלבד את מעמדה של ישראל כמדינה בינונית על פי אמות מידה אירופיות. בחו"ל, ישראלים אלו מחיים מחדש את קהילות התפוצה המזדקנות. הם 7%–15% או יותר מהיהודים בבריטניה ובגרמניה, ומעצבים אותן מחדש בהתאם לקווים הישראליים. לאור הצמיחה המתמשכת, המקוזזת על ידי עלייה לא מוסברת במספר העוזבים, נותר מדד הדמוגרפיה יציב השנה.

זהות

קרוב לשתי שנות מלחמה דחפו את יהודי התפוצות לבחון מחדש את משמעותו של הכוח היהודי. הנימה השלטת היא אמביוולנטיות: יהודי התפוצות מביעים גאווה ביכולתה הצבאית של ישראל לצד אי־נוחות עמוקה מהמחיר האנושי של המלחמה, ומסרבים להסתפק בתוויות פשוטות כמו "תומך" או "ביקורתי". הדבר הבולט ביותר הוא שחיקת המסגרת התרבותית ששימשה בעבר עוגן לקשר – פחות יהודים בתפוצות, מכל הזרמים, רואים כיום בישראל מופת מוסרי או "אור לגויים", ומתייחסים אליה תחת זאת כאל מדינה רגילה. ההזדהות נמשכת, אבל משתנה מהערצה לשייכות משפחתית, גם כשתפיסת היהדות האוניברסליסטית בתפוצות והתפיסה הפרטיקולריסטית בישראל מתרחקות זו מזו. זוהי הערכה מחודשת, לא קרע, אבל המסגרת האידילית המשותפת הולכת ונחלשת. כתוצאה מכך נע השנה מדד הזהות בכיוון שלילי.

חוסן

האנטישמיות עוברת ממצב של איומים מזדמנים לסביבה שיטתית, שינוי המצטבר אל מעבר למספר התקריות. גם במקומות שבהם מספר התקריות המדווחות ירד מהשיא שנרשם לאחר 7 באוקטובר, האלימות הפיזית והקטלנית הגיעה לשיאים חסרי תקדים, ומספר הולך וגדל של יהודים משנים כעת את התנהגותם היומיומית – מסתירים את זהותם ונמנעים מלהגיע למקומות יהודיים. חוקים נוקשים אינם מתורגמים להגנה, וחושפים פער בין גינוי למראית עין לאכיפה אפקטיבית. האיום עובר מתכנים מקוונים לתשתית הקוגניטיבית – מערכות בינה מלאכותית, מנועי חיפוש ופלטפורמות לשיתוף ידע, המעצבים את האופן שבו תופס דור שלם את היהודים, את הציונות ואת ישראל. הקריאות נגד הלגיטימיות של ישראל חוזרות ומכחישות את העמיות היהודית ואת השייכות ההיסטורית במקום לערער על מדיניות ספציפית. כתוצאה מכך נע השנה מדד החוסן בכיוון שלילי.

יחסי ישראל־ארצות הברית

השנה החולפת העמיקה את השותפות בין ארצות הברית לישראל אף שחשפה את שבריריותה. האינטגרציה המבנית הגיעה לשיאים היסטוריים: ארצות הברית הצטרפה ל"מלחמת שנים עשר הימים" נגד איראן ביוני 2025, התערבות נשיאותית הביאה לשחרור החטופים האחרונים בעזה ושיתוף הפעולה בתחום הטכנולוגיה הביטחונית התקדם באמצעות חוק ההגנה הלאומי (AADN) – דבר שחיזק את הקשרים בין הצבאות והכלכלות של שתי המדינות יותר מאי־פעם בעבר. עם זאת, הקשרים הפכו תנודתיים יותר. האנטי־ציונות התחזקה הן בשמאל הפרוגרסיבי הן בימין הבדלני, החל בבחירת ממדני, עבור דרך עריקת סנטורים דמוקרטים וכלה בציר קרלסון־אוונס, בעוד כישלונותיה של ישראל בדיפלומטיה הציבורית בנוגע לנרטיבים של "רעב" ו"אלימות המתנחלים" שחקו את התמיכה בקרב ציונים ביקורתיים. היסודות נותרו איתנים, והתמיכה הציבורית תלויה באירועים ספציפיים ולא אבדה. מדד היחסים בין ישראל לארצות הברית, המתנודד אך אינו שוקע, שומר השנה על יציבותו בצל תנודתיות גוברת.