חמש עליות מדרגה וכיווני פעולה

תקציר מנהלים

הערכה זו מזהה את השינויים העיקריים המעצבים מחדש את האנטישמיות העכשווית ומציגה סדר עדיפויות למקבלי ההחלטות בישראל, למוסדות היהודיים ולשותפים הבינלאומיים העוסקים בהגנה על חיי היהודים ועל הלגיטימיות של ישראל.

הממצא העיקרי הוא שהאנטישמיות עוברת מסביבה של איומים מזדמנים לסביבה שיטתית יותר. ביטוייה החשובים ביותר אינם רק מספר התקריות המתועדות אלא גם חומרת האלימות, חוסר יכולתם של המוסדות לממש התחייבויות להגנה, הסתרת הזהות היהודית, הטמעת דעות קדומות במערכות ידע דיגיטליות והתפשטות נרטיבים המכחישים את שייכותם ההיסטורית של היהודים לארץ ישראל. חמישה מאפיינים מעצבים את האנטישמיות העכשווית.

מכמות להחמרה. ראשית, האתגר עבר מכמות להחמרה. מספר התקריות אכן חשוב, אבל הוא אינו משקף את סביבת הסיכון במלואה. בשנים האחרונות נצפו בכמה דמוקרטיות רמות גבוהות של תקיפות פיזיות, פגיעות קטלניות והסתגלות התנהגותית בקרב יהודים. השאלה הרלוונטית אינה רק באיזו תדירות מתרחשת האנטישמיות אלא עד כמה היא מסוכנת ובאיזו מידה היא משנה את החיים היהודיים.

חוקים נוקשים, הגנה כושלת. שנית, חוקים נוקשים אינם מבטיחים הגנה יעילה. מדינות דמוקרטיות רבות אימצו מסגרות משפטיות, אסטרטגיות לאומיות והתחייבויות פומביות למאבק באנטישמיות. עם זאת, יהודים רבים מדווחים על ירידה באמונם ביכולת הרשויות הציבוריות להגן עליהם בפועל. המדד המכריע טמון בשאלה אם הממשלות מספקות הגנה מדידה לאורך כל הדרך: החל בדיווח ובסיווג, דרך חקירה, העמדה לדין וגזירת עונש וכלה בנטילת אחריות ציבורית.

ממוסדות גלויים ליחידים בלתי נראים. שלישית, יש להרחיב את מוקד ההגנה מהמוסד אל היחיד: בתי כנסת, בתי ספר וארגונים קהילתיים נותרים חיוניים, אך אינם משקפים עוד את מלוא הגיאוגרפיה של הפגיעה ביהודים, שכן האנטישמיות פוגעת באופן הולך וגובר גם באנשים הפועלים מחוץ למסגרות הקהילתיות המקובלות. הערכה זו נעזרת במונח "נראות מוגבלת" כדי לתאר את הלחץ המופעל על יהודים בחברות חופשיות-לכאורה לצמצם את הביטוי הציבורי של זהותם היהודית בדומה, במידת מה, לאנוסים שחיו תחת האינקוויזיציה בספרד והסתירו את זהותם היהודית. כיום מעדיפים מאות אלפי יהודים שלא לחשוף בפני סביבתם שהם יהודים או שיש להם זיקה למדינת ישראל, כאשר דווקא היהודים החשופים ביותר לפגיעה הם לרוב אלה המנותקים ביותר מהקהילה היהודית ובעלי הגישה המוגבלת ביותר למנגנוני הגנה.

מתוכן מקוון לתשתית קוגניטיבית. רביעית, הבעיה עוברת מתוכן מקוון לתשתית קוגניטיבית. מערכות בינה מלאכותית, מנועי חיפוש, פלטפורמות מדיה חברתית ומאגרי ידע שיתופיים מעצבים באופן גובר והולך את הדרך שבה תופסים בני הדור הצעיר את היהודים, את היהדות, את הציונות ואת ישראל. הסוגיה חורגת מעבר לתוכן עוין; היא נוגעת למערכות שדרכן הידע עצמו נוצר, מדורג ומועבר. דעות קדומות המוטמעות בתשתיות אלה יכולות לעצב תוצאות החורגות הרבה מגבולותיה של פלטפורמה בודדת או של מקור חדשות יחיד.

מביקורת על מדיניות לדה-לגיטימציה היסטורית. חמישית, האתגרים ללגיטימיות של ישראל חורגים יותר ויותר ממחלוקות על מדיניות אל עבר שאלות של שייכות היסטורית וזהות קולקטיבית. מתיחת ביקורת על המדיניות הישראלית, וביקורת חריפה בכללה, אינה אנטישמית מטבעה; החשש טמון במעבר מביקורת מדינית להכחשת העמיות היהודית, הקשר ההיסטורי של העם, הלגיטימיות הקולקטיבית שלו או זכותו להגדרה עצמית לאומית ככל העמים האחרים. נרטיבים המערערים על העמיות היהודית, על רציפותו ההיסטורית ועל הקשר שלו מדורי דורות לארץ ישראל עברו משיח השוליים לסביבות חינוכיות, מוסדיות ודיגיטליות של הזרם המרכזי.

עליות מדרגה אלה מחייבות מעבר מתגובות נגד למערכות קבועות. מבחינת מקבלי ההחלטות בישראל, סדר העדיפויות כולל התייחסות לאנטישמיות העולמית כאל סוגיה של ביטחון לאומי ושל זהות לאומית; הקמת תשתית לניטור ולמוכנות לעלייה, המבוססת על רמת החומרה; השקת יוזמה לאומית בנושאי בינה מלאכותית, הטיות דיגיטליות ואנטישמיות; הערכת הדיפלומטיה הציבורית על פי השפעה מוכחת על קהל היעד; חיזוק היכולת הדיפלומטית להעברת המסר בדבר המשך ההיסטורי היהודי והזהות הילידית; הקמת מנגנון היוועצות קבוע בין ישראל לקהילות היהודיות בתפוצות, שיופעל בטרם קבלת החלטות העלולות להשפיע על רווחתם וביטחונם של יהודי התפוצות.

מבחינת מנהיגים יהודים ברחבי העולם, סדר העדיפויות כולל: מדידת האפקטיביות המוסדית תחת הסתמכות בלעדית על ספירת תקריות; הגעה ליהודים מבודדים הנמצאים מחוץ למסגרות הקהילתיות המסורתיות; פיתוח לוחות בקרה ברמת המדינה למעקב אחר סיכונים ויכולת עמידה; התייחסות לדור היהודי הצעיר כאל אוכלוסייה המספקת התראה מוקדמת; בניית קואליציות יציבות עם שותפים לא יהודים; יצירת מנגנוני הגנה המסוגלים לשרוד תמורות בבחירות ובפוליטיקה.

ההערכה אינה מסיקה שההידרדרות בלתי-נמנעת. הסביבה העכשווית מציבה אתגרים ניכרים, אבל מציעה גם הזדמנויות שלא היו זמינות בדורות הקודמים. ישראל קיימת כמרכז ריבוני של חיים יהודיים. הסולידריות עם יהדות התפוצות נותרה חזקה. שותפויות אזוריות חדשות, יכולות טכנולוגיות וכלים מוסדיים יוצרים הזדמנויות להתקדמות מתמשכת. מגוון הולך וגדל של ראיות מצביע גם על התערבויות שהניבו תוצאות מדידות – החל באכיפה מוסדית, דרך תביעות בנושא זכויות אזרח וכלה בניהול פלטפורמות ובמנגנוני נטילת אחריות. חוויות אלו מספקות בסיס להעתקה, להתאמה וללמידה משותפת בהקשרים לאומיים וקהילתיים שונים.

המשימה אינה אפוא תגובה תקיפה יותר לאנטישמיות אלא הקמת מערכות משנות תוצאות.

הניתוח המובא להלן בוחן את ההתפתחויות בהתאם לחשיבותן הצפויה לביטחון היהודים, לחוסן הקהילתי ולמדיניות ישראל-תפוצות. חלקן מייצגות שינויים מתמשכים המחייבים התאמה לטווח ארוך; חלקן התפתחויות מתהוות שחשיבותן העתידית עוד לא התבררה במלואה; אחרות חושפות פערים מוסדיים שבהם המדיניות, מדדי ההערכה או מנגנוני התגובה הקיימים אינם מספיקים להתמודדות עם האתגר. מטרת דוח זה היא תיאור האנטישמיות ב-2026 ומתן סיוע למקבלי ההחלטות לקביעת סדרי עדיפויות, להקצאת משאבים ולהערכה אם התגובות הנוכחיות תואמות את האיומים המתפתחים.

הערה מתודולוגית: הערכה זו מתבססת על נתוני גופי פיקוח לאומיים, על ארגוני ביטחון קהילתיים, על סקרי דעת קהל, על פסקי דין ועל דיווחים נבחרים בתקשורת. מקורות אלה נבדלים זה מזה בהגדרות, בשיטות דיווח ובסף הראייתיות. ההשוואות בין המדינות משמשות אפוא לזיהוי דפוסים של החמרה ושל לחץ מוסדי, לא לדירוג המדינות לפי רמות מוחלטות של אנטישמיות.

הגדרות הקטגוריות: מגמה מבנית היא מגמה הנצפית במדינות או במוסדות רבים וסביר להניח שתימשך; פער מוסדי הוא אי-התאמה בין המדיניות המוצהרת ליכולת התפעולית; סימן מתהווה הוא התפתחות שהיקפה אינו ניתן עדיין למדידה מלאה אבל השלכותיה האסטרטגיות מצדיקות מעקב.

מסגרת ההערכה: מתקריות לסימנים. על כל הערכה של אנטישמיות להתחיל בנתונים, אבל היא אינה יכולה להסתיים בהם. אומנם אין תחליף לסטטיסטיקה של התקריות, אבל אין בה כדי להצביע על ההתפתחויות הצפויות לעצב את הסביבה העתידית של הקהילות היהודיות ושל ישראל. שנה שבה מתרחשות פחות תקריות עלולה עדיין להיות מסוכנת יותר אם האלימות הופכת קטלנית יותר, האמון במוסדות הציבוריים מתערער או נרטיבים אנטי-יהודיים משתרשים במערכות המעצבות את הידע הציבורי.

סיווגים אלה נועדו לשמש כלי להערכה חוזרת ונשנית, לא חד-פעמית. במהדורות עתידיות של הערכה זו יש להעריכם מחדש מדי שנה ולבחון אילו סימנים מתהווים הפכו למגמות מבניות, אילו פערים מוסדיים טופלו ואילו התפתחויות חדשות מחייבות תשומת לב מדיניותית מתמשכת.

1. מכמות להחמרה: מדידת הסיכון האנטישמי החדש

נתונים עדכניים מצביעים על דפוסים דומים בכמה דמוקרטיות מערביות: רמת התקריות נותרה גבוהה בהשוואה לעבר; האלימות הפיזית החריפה בכמה אזורי שיפוט; האמון בהגנה המוסדית נחלש; מספר גדל והולך של יהודים מדווחים שהם משנים את התנהגותם בתגובה לאנטישמיות. אף שהדפוס אינו אחיד במדינות השונות, המגמה הכללית מצביעה על סביבת סיכון משתנה, אשר בה החומרה, לא הכמות לבדה, הפכה מדד חשוב יותר ויותר.

העדויות הזמינות מהשנים 2026-2024 ממחישות שינוי זה. בכמה מדינות, המספר הכולל של התקריות התייצב או ירד מהשיאים שנרשמו מייד לאחר 7 באוקטובר, אולם התקיפות הפיזיות, האירועים הקטלניים וההתאמות ההתנהגותיות נותרו ברמות גבוהות בהשוואה לעבר.

הערה: דוחות לאומיים משתמשים במונחים שונים לציון אלימות פיזית, לרבות: תקיפות, התקפות, תקריות אלימות ואלימות קיצונית. בטבלה זו נעשה שימוש ב"אלימות פיזית" כקטגוריה אנליטית משותפת. המונח "כמעט קטלנית" מתייחס לתקיפות בעלות פוטנציאל קטלני סביר, כגון הצתה, ירי, השלכת בקבוקי תבערה או דקירה, המכוונים נגד מוסדות יהודיים, מתפללים או אתרי מגורים, גם כשלא נרשמו מקרי מוות. מכיוון שהדוחות הלאומיים משתמשים בשיטות איסוף נתונים שונות, יש להתייחס לטבלה כאל אינדיקטור לחומרת האירוע ולא כאל דירוג מדינתי קפדני.

שלושה ממצאים תומכים במעבר מכמות להחמרה:

המצב אחרי 7 באוקטובר לא חזר לקדמותו. בכמה מדינות, הנתונים בשנת 2025 נמוכים מהשיא שנרשם מייד אחרי 7 באוקטובר, אבל עדיין גבוהים הרבה מאלו שלפני 2023. השאלה הרלוונטית אינה אם כמות האירועים ירדה מעט מהשיא אלא אם הקהילות היהודיות נמצאות בשיווי משקל חדש של רמת סיכון.

האלימות עלולה להתגבר גם כשמספר התקריות הכולל יורד. ארצות הברית ממחישה אפשרות זו: מספרן הכולל של התקריות ירד ב-33%, אבל מספר התקיפות הפיזיות שבר שיא ועמד על 203, והאלימות הקטלנית הגיעה לרמתה הגבוהה ביותר מאז שנות התשעים (ADL 2026). בצרפת ניכרת מגמה דומה (SPCJ ו-FMS 2026). על קובעי המדיניות לעקוב אחר האינטנסיביות ואחר הקטלניות בנפרד מהתדירות.

חוסר הביטחון של היהודים בא לידי ביטוי גובר והולך בהתנהגותם. המדד המרכזי אינו רק השאלה אם יהודים אומרים שהם חשים חוסר ביטחון אלא אם הם משנים את אורח חייהם. ההתאמה ההתנהגותית – הסתרת הזהות, הימנעות מביקור במקומות מסוימים, שינוי אופן הדיבור – היא אינדיקטור מציאותי מובהק לכך שהאנטישמיות החלה לעצב מחדש את התנהגותם היומיומית של היהודים.

השלכה למדיניות: ספירת התקריות עדיין הכרחית אבל אינה מספקת. על הערכות עתידיות לשים יותר דגש על חומרה, על קטלניות, על התאמה התנהגותית ועל מדדים של חוסן קהילתי. השאלה אינה רק עד כמה האנטישמיות נפוצה אלא גם עד כמה הפכה מסוכנת ועד כמה היא משפיעה על חיי היהודים.

2. חוקים נוקשים, הגנה כושלת: האנטישמיות כמבחן ליעילות הדמוקרטיה

השינוי השני, מוסדי: השאלה המכריעה אינה רק אם הדמוקרטיות הליברליות מגנות את האנטישמיות אלא אם הן מגינות על היהודים באופן יעיל. יש אפוא להתייחס לאנטישמיות כבעיה קהילתית וכמקרה מבחן ליעילות הדמוקרטיות הליברליות – בפרט בכל הנוגע לפער בין גינוי פורמלי להגנה בפועל.

בדמוקרטיות ליברליות, יהודים נהנים מהגנה רשמית על פי חוק. רוב המדינות מגנות את האנטישמיות ואימצו אסטרטגיות לאומיות, חוקים נגד פשעי שנאה, תוכניות חינוכיות בבתי הספר וטקסי זיכרון רשמיים. אמצעים אלה חשובים, אבל אין בהם משום הוכחה שההגנה אכן יעילה. השאלה המכריעה היא אם האזרחים היהודים חשים שהמדינה מסוגלת להגן עליהם בפועל.

אפשר להבין פער זה בין הנורמה למציאות כגינוי פרפורמטיבי: הוקעה פומבית חסרת השלכות מעשיות. כשאמירות אנטישמיות מוקעות בפומבי אבל מוענשות לעיתים נדירות; כשהקורבנות אינם מגישים תלונה משום שאינם מצפים לתוצאה כלשהי; כשהרצף בין התקרית לחקירה, לתביעה ולהרשעה אינו מושלם, באופן שיטתי, הבעיה אינה רק שנאה. זהו גם תת-תפקוד ממסדי. במקרים החמורים ביותר, הדבר יוצר פער תפיסתי בין ביטויי הדאגה הפומביים לבין ההשלכות המעשיות.

הדוגמה הצרפתית ממחישה זאת בבירור. לצרפת אחת ממערכות החוק החזקות ביותר באירופה נגד אנטישמיות, אולם נתוני שנת 2025 מצביעים על 1,320 אירועים אנטישמיים ועל שיא של 126 תקיפות פיזיות (SPCJ ו-FMS 2026). בדומה לכך, בבריטניה ישנה חקיקה מוצקה נגד פשעי שנאה, אבל 83% מיהודי בריטניה סבורים שהמשטרה אינה עושה די כדי להגן עליהם (Boyd 2025). השאלה אינה האם החוק קיים אלא אם הוא מתפקד.

ייתכן שמתגבש כאן דפוס אירופי נרחב. בכמה דמוקרטיות במערב אירופה, הממשלות חיזקו את המערכות המשפטיות ואת ההתחייבויות הציבוריות למאבק באנטישמיות בזמן שחלקים ניכרים מהקהילות היהודיות ממשיכים לדווח על ירידת אמון בהגנה המוסדית. הבעיה אינה רק משפטית אלא גם תפעולית: האם המוסדות הציבוריים יכולים לתרגם התחייבויות פורמליות לתוצאות גלויות, מדידות, הזוכות לאמון מצד אלה שעליהם נועדו להגן?

יש בכך כדי להסביר את חשיבותם הגוברת של מנגנונים משפטיים, פיקוחיים ומטילי אחריות. ערכם טמון לא רק בניצחונות במקרים בודדים אלא גם ביכולתם לתעד פערים בהגנה, לעורר ביקורת ציבורית ולספק ראיות למקרים שבהם התגובות המוסדיות מצליחות או נכשלות. במובן זה, האנטישמיות משמשת אתגר לקהילות היהודיות ומבחן ליעילות הדמוקרטיה.

כדי למדוד את יעילות הרשויות יש לעקוב אחר השרשרת התפעולית לכל אורכה: דיווח, סיווג, חקירה, העמדה לדין, הרשעה, גזירת עונש, פרסום תוצאות ושיקום אמון הקורבנות. כמה תלונות על אנטישמיות מוגשות, נחקרות, מסווגות כפשעי שנאה, מובאות לדין ומובילות להרשעה? מהו שיעור גזרי הדין בגין פשעי שנאה חמורים? מהו משך הזמן הממוצע החולף מהגשת התלונה עד לתוצאה המשפטית? נתונים אלה מתפרסמים לעיתים רחוקות. עצם היעדרם הוא סימן אבחנתי. פרסומם מדי שנה צריך להיות הדרישה המינימלית ממדינות הטוענות שהן מתייחסות לאנטישמיות ברצינות.

השלכות על המדיניות: המדד המרכזי אינו מה שהממשלות אומרות אלא המתרחש לאחר דיווח על תקרית. הערכות עתידיות צריכות להתמקד בשיעורי הדיווח, בחקירות, בהעמדות לדין, בהרשעות, בדפוסי גזירת העונשים ובמשך הזמן עד לפתרון המקרה. האנטישמיות היא מדד רגיש לבחינת יכולתם של מוסדות דמוקרטיים לתרגם עקרונות משפטיים להגנה אפקטיבית.

3. ממוסדות גלויים ליחידים לא נראים: הסתרת זהות והיהודים שמחוץ להישג ידה של הקהילה

השינוי השלישי חברתי וקהילתי: היחידה המוגנת אינה יכולה להיות אך ורק המוסד היהודי הגלוי לעין. עליה לכלול גם את היהודי הבודד. בתי כנסת, בתי ספר, פדרציות, מרכזים קהילתיים וארגוני תמיכה אכן חיוניים, אבל אינם משקפים את מלוא היקף הפגיעות היהודית.

דוח זה משתמש במונח "נראות מוגבלת" לתיאור הלחץ המופעל על יהודים בחברות חופשיות לכאורה לצמצום נראותה הציבורית של הזהות היהודית. המונח משקף דפוס עכשווי של הסתרה מאולצת – דפוס שמזכיר, במובן מסוים, את המונח ההיסטורי "אנוסים". עם זאת, יש להבין את ההקבלה הזו אך ורק כאנלוגיה מושגית, ולא כטענה בדבר חזרה היסטורית מדויקת.

הוועד היהודי-אמריקאי (AJC) מצא ש-55% מהיהודים האמריקאים שינו את התנהגותם בשנה האחרונה בעקבות חשש מאנטישמיות (AJC 2026). הסוכנות האירופית לזכויות יסוד (FRA) דיווחה ש-76% מהיהודים באירופה מסתירים את זהותם היהודית לפחות מדי פעם, שעה ש-34% נמנעים מנוכחות באירועים או באתרים יהודיים (FRA 2024). כשיהודים נמנעים מהפגנת סממנים יהודיים בציבור, מפרסום תוכן יהודי ברשת ומדיון בישראל, או נסוגים ממרחבים מקצועיים או חברתיים, אות הוא לכך שהאנטישמיות חרגה מעוינות חיצונית והפכה חלק מניהול חיי היומיום.

התפתחות זו חושפת בעיה נרחבת יותר. אסטרטגיות ההגנה היהודיות הנוכחיות מכוונות במידה רבה למוסדות הגלויים: בתי כנסת, בתי ספר, פדרציות, מרכזים קהילתיים וארגוני תמיכה. מוסדות אלה חסרי תחליף, אבל אינם משקפים את מלוא היקף הפגיעות היהודית. היהודים החשופים ביותר נמצאים לעיתים קרובות מחוץ לרשתות הקהילתיות המאורגנות: התלמיד היהודי היחיד בבית הספר, העובד הנאלץ להתמודד עם אמירות עוינות ללא תמיכה מוסדית, המשפחה שאינה משתייכת לקהילה, הקורבן ברשת או האדם החווה אנטישמיות באופן קבוע אבל חסר את אוצר המילים, את הביטחון העצמי או את הקשר המוסדי הנדרשים לדיווח על כך.

כתוצאה מכך, חלק גדל והולך של הפגיעות היהודית נותר קשה לזיהוי. המשאבים הקיימים נוטים להגיע לאלה הקרובים דיים למבנים הקהילתיים ויודעים היכן אפשר למצוא עזרה. ככל שהקורבן מקושר פחות, פוחת הסיכוי שהמערכת תבחין במקרה. מקרים אלה נותרים לעיתים קרובות לא נראים למנגנונים שנועדו לסייע להם.

המשימה אינה מסתיימת אפוא בחיזוק המוסדות; יש להרחיב את טווח השפעתם. יש להעריך את מאמצי ההגנה העתידיים לא רק על פי עמידותם של בתי כנסת, של בתי ספר או של ארגונים קהילתיים אלא גם על פי יכולתם לזהות יהודים הנמצאים מעבר למסגרות הקהילתיות הקיימות, לתמוך בהם ולחזקם.

השלכות על המדיניות: יש להנגיש את ההגנה ברמת הפרט. פלטפורמה לאומית חסויה לדיווח ולהפניה צריכה לשלב קבלת פניות רב-לשונית, דיווח אנונימי במידת הצורך, מיון משפטי, מסלולי הפניה לבתי ספר ולמקומות עבודה, העברה לדרגים גבוהים יותר במקרי חירום, חיבור לארגונים קהילתיים קיימים ודיווח ציבורי אנונימי. זהו אחד המרכיבים הפחות מפותחים במדיניות הנוכחית בנושא האנטישמיות.

4. מתוכן מקוון לתשתית קוגניטיבית: בינה מלאכותית, פלטפורמות וסביבת הידע

השינוי הרביעי נוגע לסביבת הידע: האנטישמיות הדיגיטלית אינה רק תוכן עוין המופץ ברשת. היא נוגעת יותר ויותר לתשתית שבאמצעותה לומדים המשתמשים מהי האמת, מה אמין ומה בעל משמעות היסטורית. חלק גדל והולך מהאופן שבו בני הדור הצעיר מבינים את היהודים, את היהדות, את הציונות ואת ישראל מעוצב לא על ידי מורים, עיתונאים או מוסדות קהילתיים אלא על ידי פלטפורמות חברתיות, מנועי חיפוש, מודלים של בינה מלאכותית יוצרת ומאגרי ידע שיתופיים.

התפתחויות מן העת האחרונה ממחישות את היקף האתגר. הערכת מדד ה-AI של ה-ADL לגבי Grok, אחד מבוטי הצ'אט הנפוצים ביותר, המבוסס על בינה מלאכותית, העניקה לו ציון של 21 מתוך 100 על אופן טיפולו בפניות הקשורות לאנטישמיות, דבר המעיד על ליקויים חמורים בזיהוי, בהצבת תוכן אנטישמי בהקשר הנכון ובהתמודדות עימו (ADL 2026). בו בזמן, מחלוקות הנוגעות לתוכן, למקורות ולמסגור של ערכים הקשורים לישראל, לציונות ולהיסטוריה היהודית הדגישו את החשיבות הגוברת של פלטפורמות ידע שיתופיות כזירות שבהן נרטיבים היסטוריים נתונים במחלוקת וזוכים להד. בהצטרפן יחדיו מצביעות התפתחויות אלה על מציאות רחבה יותר: המערכות המארגנות ומפיצות ידע הופכות לזירות של מדיניות בזכות עצמן.

החשש אינו מכך שכל הצגה של ישראל או של הציונות באור שלילי היא אנטישמית. הסכנות הגדולות יותר, לרוב עדינות יותר: חוסר איזון מתמשך בהצגת ההקשר ההיסטורי, מתן משקל לא פרופורציונלי למקורות מסוימים, התייחסות מעוותת לציונות, שחיקה של ההמשכיות היהודית ההיסטורית או הקישור החוזר ונשנה של ישראל למכלול מצומצם של נרטיבים מפלילים. כשדפוסים כאלה מושרשים במערכות שעליהן מסתמכים מיליוני משתמשים כדי לגלות, לדרג ולפרש מידע, השפעתם חורגת הרבה מעבר למאמר, לפוסט או להבזק חדשות.

לשינוי זה השלכות קונקרטיות. התגובות המסורתיות לאנטישמיות התמקדו בזיהוי ובהסרת תוכן פוגע. אבל הבעיה טמונה יותר ויותר בשלב מוקדם יותר: האופן שבו יצירת תשובות באמצעות בינה מלאכותית, דירוג תוצאות חיפוש, דפי מידע שיתופיים, נתוני אימון ומערכות המלצות בוחרים, קובעים סדר עדיפויות, מציבים בהקשר ומפיצים מידע. הדבר מחייב התייחסות לארבע רמות: דירוג תוצאות חיפוש, תשובות הנוצרות על ידי בינה מלאכותית, פלטפורמות מידע שיתופיות ומערכות המלצות או הגברה. סוגיות של שקיפות, ביקורת, אחריות ואיכות נתונים הופכות חשובות לא פחות מסוגיות של בקרת תוכן.

לישראל יש כבר יתרון יחסי בתחום זה, שאינו מנוצל כראוי. ישראל אינה יכולה לשלוט לבדה בסביבת המידע העולמית, אבל יכולה לסייע בפיתוח הכלים שבאמצעותם ההטיה נמדדת, מתועדת ומועמדת לדיון. ההתערבויות האפשריות כוללות ביקורות עצמאיות קבועות של מודלי בינה מלאכותית מרכזיים; רשתות תיקון מבוססות מומחים למקורות מוסמכים מרכזיים; שיתופי פעולה עם חברות טכנולוגיה לשיפור האיכות והמגוון של מאגרי הנתונים הקשורים להיסטוריה היהודית, לאנטישמיות ולישראל; יוזמה לאומית שתאחד מומחיות טכנולוגית, מוסדות מחקר ויכולות תקשורת ציבורית.

היעד ארוך הטווח, עם זאת, הוא ניהול, לא בעלות. השליטה בפלטפורמה, זמנית, ולעיתים קרובות שנויה במחלוקת פוליטית. לעומת זאת, ביקורות שקופות, השוואות ביצועים זמינות לציבור, מאגרי נתונים אמינים, מנגנוני נטילת אחריות ומסגרות רגולטוריות יכולים לעצב את התנהגות הפלטפורמה ללא קשר לבעלות, ולכן יימשכו גם מעבר לחברה, לממשלה או לצוות הנהגה כלשהם.

השלכות על המדיניות: הבעיה אינה רק הפצת חומרים אנטישמיים ברשת. היא בעיקר השפעתן הגוברת של המערכות הדיגיטליות הקובעות לאיזה מידע המשתמשים ייחשפו, במה יבטחו ומה יזכרו. על התגובות להתייחס לפיקוח על תוכן, אבל גם לשקיפות, לביקורת, לאחריות ולניהול התשתיות שדרכן הידע נוצר ומופץ.

5. מביקורת על מדיניות לשלילת הלגיטימיות ההיסטורית: ישראל, זהות ילידית והמשכיות יהודית

השינוי החמישי, מושגי: הלגיטימיות של ישראל אינה מאותגרת אך ורק דרך ביקורת על מדיניות ספציפית. יותר ויותר נוגע האתגר ללגיטימיות של השייכות ההיסטורית היהודית עצמה – אתגר נרחב יותר מדיון מדיניות רגיל. הביקורת על המדיניות הישראלית, לרבות ביקורת חריפה, אינה אנטישמית מטבעה; הנושא הנדון כאן הוא המעבר מביקורת על מדיניות להכחשת העם, הקשר ההיסטורי, הלגיטימיות הקולקטיבית או הזכות לשלטון עצמי לאומי שוויוני.

במשך עשרות שנים מוסגרה הלגיטימיות הבינלאומית של ישראל דרך זיכרון השואה, הצורך במקלט ליהודים והצו המוסרי הנובעת מהפגיעות היהודית. מסגור זה עדיין חיוני, אבל הוא אינו מספיק בעידן של תחרות על קורבניות, של קטגוריות דה-קולוניאליות ושל ירידה באוריינות ההיסטורית. כשהלגיטימיות נשענת בעיקר על סבל, היא הופכת פגיעה מצד נרטיבים מנוגדים הממזערים אותו, מעמידים אותו בפרספקטיבה יחסית או מציגים אותו באור שונה.

המסגור מחדש של הזהות הילידית מציע בסיס שונה: ביסוס הלגיטימיות היהודית לא על סבל אלא על שורשים – המשכיות היסטורית, שפה, ארכיאולוגיה, דת, זיכרון קולקטיבי וקשר מתמשך לארץ. במסגרת זו, הציונות אינה פרויקט קולוניאלי אירופי אלא תנועה לאומית של עם השב לפעילות פוליטית במולדת אבותיו. מסגרת זו יכולה להפוך את ההאשמה הקולוניאלית על פיה, לא רק להדוף אותה, ולפתוח אפשרות לדיאלוג המבוסס על הכרה הדדית ולא על תחרות קורבנית, כל זמן שתפותח בזהירות ותיתמך במחקר אקדמי, ולא תוצג כסיסמה ריקה.

צורות דומות של הכרה אפשר למצוא בהיגיון שמאחורי הסכמי אברהם ובקואליציות המתהוות בין פעילים יהודים, נוצרים וילידיים, המשתפים ביניהם מסגרת של שורשיות והכרה. יש ליישם מסגור מחדש זה בזהירות: מטרתו אינה הכחשת הזהות, הסבל או התביעות הפוליטיות של הפלסטינים. הדאגה מתעוררת כאשר ביקורת על מדיניות הופכת להכחשת העמיות היהודית, למחיקת השייכות ההיסטורית היהודית, להאשמה קולקטיבית של יהודים או להדרת יהודים וישראל מסטנדרטים המוחלים על אומות אחרות.

השלכות על המדיניות: יש להשלים את הפעילות למען קידום מדיניות באמצעות מסגור המושרשות בעמיות היהודית, ברציפות ההיסטורית ובזהות הילידית. השאלה אינה רק מה ישראל עושה אלא אם הלגיטימיות של הלאומיות היהודית עצמה זוכה להכרה.

במבט כולל, מצביעים חמשת השינויים הללו על תופעה בסיסית אחת: ההפיכה ההדרגתית של הקיום היהודי לבעיה. כשישראל עוברת מלהיות מדינה שנויה במחלוקת לאנומליה מוסרית, הציונות הופכת שם נרדף לאותה אנומליה, והיהדות הנראית לעין הופכת, על דרך האסוציאציה, לנטל חברתי. התוצאה אינה רק עלייה בעוינות אלא גם אקלים סמלי חדש אשר בו יהודים לומדים לצמצם את נוכחותם הציבורית, מוסדות מהססים להעניק הגנה חד-משמעית, וקל יותר להצדיק תוקפנות ככל שהיהודי מוצג כנושא אשמה קולקטיבית.

נראות מוגבלת, לאור זאת, אינה תגובה התנהגותית מבודדת אלא סימפטום חברתי של שינוי עמוק יותר, אשר בו הזהות היהודית, ישראל, הציונות, הזיכרון העברי והעמיות היהודית נדונים יותר ויותר כבעיות שיש לנהל ולא כביטויים לגיטימיים של עם חי.

מה שעבד: מגינוי לתוצאה

חמשת השינויים שפורטו לעיל מצביעים על הידרדרות במצב, לא על כורח המציאות. הלקח התפעולי, עקיב: ניטור, תיעוד, תרגום הבעיה לכללים הפנימיים של המוסד, העברת הנושא לדרגים גבוהים יותר, קביעת מחיר, מדידת התוצאה ושכפול המודל. גוף ראיות הולך וגדל מראה שאפשר לצמצם את האנטישמיות כשההתערבויות חורגות אל מעבר למודעות ולגינוי לכיוון אחריות מוסדית. המשתנה המכריע הוא היעילות המעשית, לא המחויבות העקרונית.

אף שהן פועלות בתחומים שונים מאוד, להתערבויות המוצלחות ביותר היגיון זהה. הן מתרגמות את האנטישמיות לשפת האחריות של המוסד עצמו – בין אם מדובר בחוקי זכויות אזרח, בסטנדרטים עיתונאיים, בכללי ניהול פלטפורמות, בנורמות חינוכיות או בחובות ציות. הן יוצרות מחיר מוחשי לחוסר מעש או להתנהגות לא נאותה: מחיר משפטי, כספי, תדמיתי, משמעתי או רגולטורי. הן מסתמכות על ראיות מתועדות ולא על פנייה לרגשות, ובונות את התיקים באמצעות תלונות, תיקי מידע, ביקורות, היסטוריית עריכה והפרות מאומתות. הן מונעות לעיתים קרובות על ידי גורמים מומחים המסוגלים לפעול במהירות ובדייקנות רבה יותר מאשר ממשלות. הן מבוססות על סטנדרטים אוניברסליים המחזקים שלמות מוסדית מעבר לקהילה היהודית לבדה. מעל לכול, הן ניתנות למדידה.

ארגונים: (א) הממשל הפדרלי של ארצות הברית, UCLA, קולומביה, הרווארד, NYU, ברנרד; (ב) ADL – רשת הפעולה המשפטית של הליגה נגד השמצה (Legal Action Network, CALL); (ג) CAMERA, Honest Reporting, ויקיפדיה; (ד) IMPACT-se; (ה) USCIRF; (ו) FEMA NSGP, CST, מדינות החברות באיחוד האירופי, מתאמים לאומיים.

מה עובד, מה עובד באופן חלקי ומה אינו עובד לבד

הראיות מצביעות על היררכיה של יעילות. ההתערבויות המוצלחות ביותר באופן עקיב הן אלה המביאות לתוצאות: יישום החוק הקיים, אכיפת זכויות אזרח, הליכים משפטיים, לחץ מימוני, אחריות מקצועית, פעילות פיקוח מבוססת ראיות, ניהול פלטפורמות וחיזוק האבטחה. בהקשרים שונים מאוד זה מזה משנים מנגנונים אלה את התמריצים על ידי הטלת עלויות משפטיות, כספיות, תדמיתיות, משמעתיות או רגולטוריות על התנהגות אנטישמית.

יש להתייחס לרצף פעולות זה כאל מודל לשכפול: מעקב, תיעוד, תרגום הבעיה לכללי המוסד עצמו, העברת הנושא לדרג גבוה יותר, הטלת מחיר, מדידת התוצאה והתאמת המודל לתנאים המקומיים.

קטגוריה שנייה כוללת פעולות הכרחיות אבל יעילות לעיתים רחוקות. אסטרטגיות לאומיות, תוכניות פעולה של האיחוד האירופי, אימוץ IHRA, יוזמות חינוכיות, דיאלוג בין-דתי ודיפלומטיה ציבורית עשויות לחזק את המודעות, את התיאום ואת היכולת המוסדית. עם זאת, השפעתן ניתנת למדידה רק כשהן כרוכות במנגנוני אכיפה ובמבני אחריות.

קטגוריה שלישית כוללת אמצעים בעלי ערך סמלי או פוליטי שאינם משנים לבדם את ההתנהגות המוסדית. רטוריקה ברמה גבוהה, כנסים, טקסי זיכרון, חוקים חדשים נטולי אכיפה וגינויים פומביים עשויים להיות הכרחיים לקביעת נורמות ציבוריות, אבל אי-אפשר לסמוך עליהם בכל הנוגע להפחתת האנטישמיות כל זמן שאינם כרוכים באכיפה ובתוצאות הניתנות למדידה.

יש להתייחס לשני היבטים חשובים. ראשית, אין לבלבל בין הצלחה בהגנה לשינוי אידיאולוגי. אמצעי האבטחה בבתי כנסת, בבתי ספר ובמוסדות קהילתיים מצילים חיים ומפחיתים את הפגיעות, אבל עוסקים בהגנה פיזית ולא בגורמים המניעים את האנטישמיות; שנית, מסגרות ההכרה – אסטרטגיות לאומיות, שליחים מיוחדים וכלי מדיניות רשמיים – אכן חשובות, אבל אי-אפשר להעריכן אך ורק על בסיס עצם קיומן. ללא נתוני אכיפה הזמינים לציבור ותוצאות מדידות, קשה להעריך את יעילותן.

הזדמנויות: בניית מערכות עמידות בתקופת משבר

המשבר הנוכחי יוצר אומנם סביבה מאיימת, אבל גם הזדמנות לבניית מערכות עמידות. חמשת השינויים המתוארים לעיל מחייבים ניטור המבוסס על החמרה, מדדי הגנה תפעולית, ערוצים להגעה ליהודים בודדים הנמצאים מחוץ למסגרות הקהילתיות, ניהול טכנולוגי של תשתית הידע ושפה בטוחה של שורשיות היסטורית יהודית. המשבר הנוכחי חמור, אבל אין להשוותו מבחינה מבנית לפגיעות היהודית ששררה קודם הקמת מדינת ישראל. ישראל היא מרכז ריבוני של חיים יהודיים. הסולידריות בקהילות הגולה העמיקה במונחים כספיים מדידים. ישנן הזדמנויות שלא היו זמינות בתקופות היסטוריות קודמות. האתגר הוא לפעול בהתאם להן באופן שיטתי.

1. הסכמי אברהם: ממסגרת דיפלומטית לברית ביצועית

למרות המלחמה בעזה, הסכסוך עם איראן ב-2026 והלחץ הדיפלומטי המתמשך, הבריתות האזוריות הוכיחו סימני עמידות. היקף הסחר המדווח בין איחוד האמירויות הערביות לישראל עלה על 11.7 מיליארד דולר; באפריל 2025 התקיימו תרגילים צבאיים משותפים; אם יאושרו הדיווחים על פריסת מערכות "כיפת ברזל" באיחוד האמירויות הערביות תחת האש האיראנית ב-2026 הם יסמנו סף איכותי; מרוקו חתמה על תוכנית פעולה צבאית משותפת לשנת 2026, הכוללת חוזי הגנה בהיקף של 277 מיליון דולר; יש להתייחס לדיווחים שלפיהם סומלילנד וקזחסטן הצטרפו להסכמים או התקדמו לקראת הצטרפות אליהם בסוף שנת 2025, כבעלי חשיבות פוליטית, אבל הם מצריכים אימות ומעקב מתמשכים; יוזמת "בוני המזרח התיכון", המתעדת אוכלוסיות ערביות, איראניות וכורדיות השואפות לנורמליזציה, צברה למעלה מ-500 מיליון צפיות (JPPI 2025).

התפתחויות אלה חשובות בהקשר של האנטישמיות משום שהן מחלישות את הבידוד התרבותי של ישראל ומצביעות על גורמים לא יהודיים המאששים את הלגיטימיות היהודית. הן מציעות שהסכמי אברהם עשויים להתפתח ממסגרת דיפלומטית לרשת בעלת רלוונטיות מבצעית רבה יותר, אם כי עמידותם תלויה בפוליטיקה האזורית, במדיניותה של ארצות הברית ובסכסוכים האזוריים.

2. סולידריות עם הגולה: מרגש למורשת

מכירות הבונדס (Israel Bonds) הגיעו ל-2 מיליארד דולר זו השנה השלישית ברציפות. התרומות הפילנתרופיות שניתנו לאחר 7 באוקטובר הניבו 2 מיליארד דולר נוספים. יש בכך יותר מסולידריות רגשית. זהו קשר (באנגלית: bond) פיננסי ומורשתי הנמצא בהבניה פעילה.

אותן עדויות מצביעות גם על אתגר בתחום הניידות. על רקע החשש הגובר מהגירת יהודים מחלקים של אירופה הזהירו כמה ממנהיגי הקהילות מנטישה דמוגרפית ניכרת. בינואר 2025 הצהיר מנחם מרגולין, יו"ר האגודה היהודית האירופית, שכ-40 אלף יהודים עזבו את אירופה בשנים האחרונות ללא כוונה לשוב. בשילוב עם הראיות על עלייה בכוונות ההגירה בקרב יהודי בריטניה (Boyd 2025) מצביעות אזהרות אלה על כך שבתכנון לעתיד יש לשלב תרחישי עלייה בקנה מידה גדול, גם אם היקפם אינו ודאי. האתגר הוא מיסוד סולידריות זו לפני שההתגייסות מונעת המשבר תתפוגג; התקדים משנת 1967 מצביע על כך שההתגייסות לאחר זעזוע עלולה להתפוגג במהירות אם אינה מועברת למבנים יציבים.

3. נחישות מוסדית כמודל לשכפול

במקביל לסגירת או לפינוי המאהלים האנטישמיים באוניברסיטאות בארצות הברית נרשמה ירידה של 33% במספר התקריות האנטישמיות (ADL 2026). נתון זה מצביע על כך שאכיפה מוסדית גלויה עשויה להפחית סביבות מתירניות, אם כי יש להתייחס בזהירות לקשר הסיבתי ולבחון אותו אל מול גורמים נוספים, לרבות מחזורי המחאה, מדיניות האוניברסיטאות, פרקטיקות הדיווח והלחץ המשפטי. הלקח הרחב יותר אינו תמיכה מפלגתית במקרה בודד כלשהו אלא חשיבותה של אכיפה העומדת במבחן ההתדיינות המשפטית ומניבה תוצאות מדידות. מודל זה צריך להיות מתועד, מנותח ומותאם לכל הדמוקרטיות המערביות.

4. אזהרה חשובה: השבריריות האלקטורלית של סימנים חיוביים

כמה מהסימנים החיוביים הללו שבריריים מבחינה פוליטית. חלק מצעדי האכיפה בקמפוסים היו החלטות ספציפיות של הממשל הנוכחי, שהממשלות הבאות עשויות לשנות; עמידותם של "הסכמי אברהם" תלויה בחלקה באמינותה של ארצות הברית באזור; 81% מיהודי בריטניה סבורים שהממשל הנוכחי של מפלגת הלייבור מכיל אנטישמיות בשורותיו. שתי הדוגמאות הקודמות עסקו בממשל הנוטה ליהודים אך עלול להשתנות לרעה. הדוגמה השלישית שונה ומביכה בהקשר זה (Boyd 2025).

יש לתכנן אסטרטגיות להגנה על הקהילות היהודיות כך שיעמדו במבחן השינויים בבחירות: אסטרטגיות המושרשות בחוק, נמדדות במדדים ציבוריים ונתמכות על ידי מוסדות שאינם תלויים בתנודות הפוליטיות.

דעה נגדית: טיעונים בעד התמקדות פנימה

בנאום "מצב היהדות העולמית" שנשא בפברואר 2026 ב-92nd Street בניו יורק הציב העיתונאי ברט סטיבנס אתגר שההערכה הנוכחית לוקחת ברצינות. לטענתו, האנטישמיות חסינה במידה רבה בפני חינוך, שכנוע והתייחסות להישגי היהודים; לפיכך, ה"מאבק באנטישמיות" הוא מאמץ הנובע מכוונות טובות אבל בעיקרו בזבוז זמן. מסקנתו קיצונית: יש להפסיק את המימון לאמצעי הגנה – הוא היה "מפרק" את הליגה נגד השמצה (ADL) – ולהשקיע מחדש את כל המשאבים בחיים הפנימיים של העם היהודי: בתי ספר, תרבות, מוסדות ותחושת זהות בטוחה.

ההערכה הנוכחית מסכימה איתו בשתי נקודות: אבחנתו תואמת את השינוי השני – התחייבויות פורמליות אינן מתורגמות להגנה אפקטיבית; המרשם שלו – נטישת האפולוגטיקה, הפסקת החיפוש אחר אישור חיצוני, אישוש הזהות היהודית במונחים שלה עצמה – הוא בדיוק זה שעליו מומלץ בשינוי החמישי ובמעבר מגינוי לתוצאה: מנרטיב הגנתי של סבל לנרטיב התקפי של השתרשות והמשכיות היסטורית.

חוסר ההסכמה קטן אך מכריע. סטיבנס מתייחס להגנה ולזהות כאל בחירה בין זו לזו תוך קיצוץ המימון לראשונה לצורך מימון השנייה; הערכה זו מתייחסת אליהן כאל זו גם זו, בטענה שההגנה הכרחית גם כשאינה מספקת. כאן, השינוי השלישי הוא השיקול המכריע. הפנייה פנימה תגיע ליהודים הקשורים כבר למבנים הקהילתיים; היא לא תגיע לאלו המבודדים – התלמיד היהודי היחיד בבית הספר, המשפחה שאינה משתייכת לקהילה, הקורבן ברשת – החשופים ביותר דווקא משום שהם מחוץ למבנים אלה. פירוק מנגנון ההגנה יעמיק את חוסר נראותם, לא יקל אותו. המשימה אינה בחירה בין הגנה לזהות אלא בניית מערכות יציבות המסוגלות לעשות את שני הדברים ומגיעות לאלו שהמערכות הנוכחיות מחמיצות.

המבחן הוא אם אפשר לתרגם את ההישגים שהושגו בעקבות המשבר לחוקים, לסעיפי תקציב, לנהלים מוסדיים ולמדדים ציבוריים שישרדו את חילופי השלטון.

ההזדמנות טמונה אפוא בהפיכת ההישגים השבריריים למוסדות, למדדים ולשותפויות שיימשכו מעבר למשבר הנוכחי.

הנחיות להתערבות

ההמלצות המובאות להלן מתרגמות את חמשת השינויים לסדרי עדיפויות תפעוליים לשני קהלים נפרדים: מקבלי ההחלטות בישראל ומנהיגים יהודים ברחבי העולם. תפקידיהם משלימים זה את זה ואינם ניתנים להחלפה. לישראל יכולות ריבוניות, השפעה דיפלומטית, נכסים טכנולוגיים ואחריות על עלייה וקליטה, ששום מוסד בגולה אינו יכול לשכפל. לעומת זאת, הארגונים היהודיים העולמיים קרובים יותר לנקודות התורפה המקומיות, לרשתות הקהילתיות, לסביבות החינוכיות ולמציאות היומיומית של חיים יהודיים בחברות דמוקרטיות.

לפיכך, כמה מההמלצות נוגעות בעיקר לקהל יעד זה או אחר. עם זאת, ישנם אתגרים מסוימים המאפיינים את כל חמשת תהליכי השינוי. ההיערכות לתנועת יהודים בקנה מידה נרחב בתפוצות, ניהול הידע הדיגיטלי, וההגנה הניתנת למדידה מחייבים שיתוף פעולה מתמשך בין ישראל לקהילות היהודיות ברחבי העולם, ואין להתייחס אליהם כאל סוגיות עצמאיות המנותקות מההתפתחות הרחבה יותר של תופעת האנטישמיות.

המלצות למקבלי ההחלטות בישראל

1. הפכו את האנטישמיות העולמית לנושא מועדף בתחום הביטחון הלאומי והעמיות. העלייה באנטישמיות בעולם משפיעה באופן ישיר על הדיפלומטיה הישראלית, על תכנון העלייה, על הקשרים האקדמיים, על שיתופי הפעולה הביטחוניים ועל הדיפלומטיה הציבורית. אין מדובר רק בבעיה של התפוצות; זוהי גם בעיה לאומית ישראלית. על הממשלה להטיל את האחריות לביצוע הערכת סיכונים שנתית בנושא האנטישמיות העולמית על יחידה בין-משרדית ייעודית שתקשר בין המשרד לענייני התפוצות, משרד החוץ, המועצה לביטחון לאומי, הסוכנות היהודית וגופי הביטחון הרלוונטיים העוסקים בענייני התפוצות.

2. השיקו יוזמה לאומית בתחום הבינה המלאכותית (AI) והאנטישמיות, שמטרתה הסדרת ההטיה בידע הדיגיטלי. על ישראל לגייס את יכולותיה הטכנולוגיות ואת ריכוז המומחיות שלה בתחום הבינה המלאכותית כדי להתמודד עם ההטיה האנטישמית והאנטי-ישראלית במערכות הבינה המלאכותית, במנועי החיפוש, בפלטפורמות הייחוס ובתשתיות הידע הדיגיטליות. היוזמה צריכה להניב מדד שנתי לאנטישמיות בבינה מלאכותית, שיכלול כרטיסי ציונים ציבוריים למודלים מרכזיים; מאגרי נתונים רב-לשוניים בנושאי היסטוריה יהודית, אנטישמיות, ציונות וישראל, בעברית, באנגלית ובערבית; מעבדת תיקונים מומחית למקורות ייחוס בעלי השפעה רבה; קבוצת עבודה מובנית בשיתוף חברות טכנולוגיה מובילות; מסלול מלגות המקשר בין בטיחות בבינה מלאכותית, לימודי יהדות, מחקר בנושא האנטישמיות ומדיניות ציבורית.

מכיוון שתחום זה עוסק בניהול ידע ולא בתמיכה מפלגתית, הוא אחד התחומים המובהקים לשיתוף פעולה מעשי בין ישראל לקהילות הגולה המגוונות. אם יעוצב כראוי, הוא יוכל ליצור שותפויות ארוכות טווח שיחצו פערים מוסדיים, אידיאולוגיים וגיאוגרפיים.

3. הקימו תשתית של מוכנות-לעלייה לקראת תנועת עולים בקנה מידה נרחב. אזהרות שפרסמו לאחרונה מנהיגים יהודים באירופה בכל הנוגע לזרם גדול של יהודים העוזבים אזורים מסוימים של אירופה, בשילוב עלייה של 119% ברכישות נדל"ן בישראל מצד יהודים מחו"ל (Solomon 2024) ורמות גבוהות של כוונות הגירה בבריטניה, בצרפת ובאוסטרליה, מצביעות על כך שיש לשלב תרחישי עלייה בקנה מידה נרחב בהנחות התכנון הלאומיות. על ישראל להכין תרחישי קליטה קונקרטיים הכוללים הגירה של 10,000, 50 אלף ו-150 אלף איש על פני תקופה של עשרים וארבעה חודשים, ולתרגמם למיפוי מלאי הדיור, למדדי מוכנות מוניציפליים, ליכולת השמה בעבודה, למסלולי הכרה מזורזים בתעודות, ליכולת מוגברת להוראת עברית, לשילוב בבתי ספר ולתמיכה תרבותית. האתגר אינו מתן תחזית מדויקת להגירה אלא הבטחת יכולתה של ישראל לקלוט אותה אם התנאים יתדרדרו במהירות.

4. בחנו את השפעת הדיפלומטיה הציבורית על העמיות היהודית, על הרציפות ההיסטורית ועל הזהות הילידית. תקציב הדיפלומטיה הציבורית של ישראל גדל פי ארבעה בתוך שנתיים. השאלה כבר אינה כמה כסף מושקע אלא אם המאמצים הנוכחיים מגיעים לקהלים מעבר לאלה התומכים כבר בישראל. קמפיינים מרכזיים צריכים לעבור בדיקות קהל עצמאיות לפני חידושם, לרבות מדידה לפני ואחרי החשיפה במדינות היעד, הערכת ההשפעה על קהלים מתלבטים או בעלי ידע מועט, והשוואה בין נרטיבים מסורתיים של פגיעות ופליטות לבין מסגרות המתמקדות ברציפות היסטורית, בעמיות ובזהות ילידית יהודית. יש להקצות מחדש את המשאבים על בסיס השפעה מוכחת ולא על בסיס יעילות משוערת.

5. הכשירו דיפלומטים ונציגי ציבור להצגת זהותם הילידית ורציפותם ההיסטורית של היהודים. על הדיפלומטיה הישראלית לפתח שפה קפדנית לא פולמוסית שתבטא את השתייכותם ההיסטורית של היהודים, אשר בה זהותם הילידית תהיה מרכיב, לא סיסמה. על תוכנית ההכשרה המעשית לכלול מודול מובנה לדיפלומטים, לנציגי קהילות, לדמויות משפיעות ולעיתונאים; מאגר ראיות שיסתמך על ארכיאולוגיה, על שפה, על משפט, על דת ועל זיכרון קולקטיבי; תגובות ספציפיות לכל מדינה לאתגרים הנפוצים ביותר המועלים באוניברסיטאות, בתקשורת, בפורומים דיפלומטיים ובמסגרות החברה האזרחית. תוכנית זו תשלים את הטיעונים המשפטיים, הביטחוניים והנוגעים לזיכרון השואה, לא תחליף אותם.

6. מסדו את ההתייעצות בין ישראל לקהילות היהודיות בתפוצות קודם קבלת החלטות שישפיעו על הקהילות היהודיות בחו"ל. יש לשלב הערכת השפעה על התפוצות במדיניות החוץ, בתקשורת ובתכנון למקרי משבר לפני קבלת החלטות חשובות, לא כמנגנון וטו אלא כתשומה אנליטית שגרתית. הערכות אלו צריכות לזהות את ההשפעות האפשריות על ביטחון היהודים בחו"ל, את התגובות הצפויות בקמפוסים ובקהילות, את הסיכונים לשותפים מקומיים הפועלים למען הקהילה, את הצעדים המוצעים למיתון הנזק ואת תיעוד ההתייעצות עם המוסדות הרלוונטיים בתפוצות.

7. העריכו את רמת ההגנה הדמוקרטית באמצעות דיווח שקוף, החל בהגשת התלונה וכלה בהרשעה. ישראל אינה יכולה לאכוף את החוק הפלילי של מדינות אחרות, אבל היא יכולה לדרוש שקיפות בנוגע ליעילות ההגנה. על ישראל לתמוך ב"מדד שרשרת ההגנה הדמוקרטית" (Democratic Protection Chain Index), שיעקב אחר תלונות שהוגשו, חקירות שנפתחו, סיווג פשעי שנאה, הגשת כתבי אישום, הרשעות, גזרי דין, החמרות העונשים, משך הזמן עד פתרון המקרה ואמון הקורבנות. אם יפורסמו באופן קבוע במדינות דמוקרטיות רבות יאפשרו מדדים אלה להעריך אם ההתחייבויות הרשמיות מתורגמות להגנה אפקטיבית. השאלה הרלוונטית אינה אם מדינות מגנות אנטישמיות אלא אם הן מגינות בפועל על אזרחים יהודים.

המלצות למנהיגים יהודים ברחבי העולם

1. מדדו את ההגנה הממשלתית על פי תוצאות האכיפה, לא רק על פי מספר התקריות. על ארגונים יהודיים בינלאומיים להפעיל לחץ על ממשלות לפרסם באופן קבוע מדדים בנוגע לתלונות, לחקירות, לכתבי אישום, להרשעות, לתוצאות גזרי דין ולמשך הטיפול בתיקים, ובמקביל לכך, לאסוף נתונים מקומיים במקומות שבהם הממשלות אינן עושות זאת. עצם קיומם של חוקים ואסטרטגיות אינו מספיק. ההגנה חייבת להיות מדידה ומדווחת ברבים.

2. הגיעו לקורבנות יהודים מבודדים באמצעות מערכות דיווח והפניה חסויות. היהודים הפגיעים ביותר הם לעיתים קרובות לא אלה הקשורים כבר לבתי כנסת, לבתי ספר, לפדרציות או לארגוני תמיכה. על הקהילות הגדולות להפעיל פיילוט של פלטפורמה חסויה ורב-לשונית לדיווח ולהפניה בכמה מדינות, שתשלב קבלת דיווחים אנונימיים במידת הצורך, מיון משפטי, תבניות דיווח של בתי ספר ומקומות עבודה, הפניה במקרי חירום, קישורים לתמיכה קהילתית, אנונימיזציה של נתונים ודיווח מוסדי קבוע. המטרה היא להגיע לתלמידים, לסטודנטים, לעובדים, למשפחות שאינן משתייכות לקהילה, לבעלי עסקים קטנים ולקורבנות רשת שהם כיום פחות גלויים למערכות הקיימות.

3. בנו לוחות מעקב ברמה המדינתית בכל הנוגע לסיכון האנטישמי ולחוסן הקהילתי. כל קהילה גדולה צריכה להפיק לוח מעקב שנתי שישלב את נתוני התקריות, את חומרתן הפיזית ואת התמותה בעקבותיהן, מדדי הסתרת זהות, מדדי אמון במוסדות, וכן עניין בהגירה או בעלייה. מערך מדדים משותף יספק לקהילות כלי להבחנה בין עליות זמניות לבין הידרדרות מבנית ויאפשר השוואה בין מדינות.

4. התייחסו לצעירים יהודים כאל אוכלוסיית "התראה מוקדמת" לסיכונים אנטישמיים מתהווים. יותר צעירים יהודים אמריקאים מדווחים על היותם יעד אישי מאשר בני קבוצות גיל מבוגרות יותר: 42% מהסטודנטים היהודים חוו אנטישמיות בקמפוס (AJC 2026). על הקהילות לפתח סקרי הלכי רוחות קמפוסיים שנתיים, מעקב אחר חשיפה ברשתות החברתיות, תמיכה משפטית בקמפוסים, רשת דיווח של מנהיגות צעירה ומענקים קטנים לתיעוד ולתגובה בהובלת עמיתים. יש להתייחס למדדי הנוער כאל סימנים מובילים, לא כאל חששות קהילתיים משניים.

5. הקימו קואליציות לא יהודיות להגנה על השייכות ההיסטורית היהודית. ערבים ישראלים, נוצרים, מוסלמים לשעבר, איראנים, פעילים מקרב העמים הילידיים, חוקרי משפט ומתנגדי משטר מחברות סמכותניות יכולים לעיתים קרובות להציג טיעונים בעד הרציפות ההיסטורית, העמיות והזהות הילידית היהודית באמינות שמוסדות יהודיים אינם מצליחים תמיד להגיע אליה. על כל קהילה מרכזית לפתח מפת מסרים ספציפית למדינה, שתזהה קולות אמינים של: מוסלמים וערבים, מנהיגים נוצרים, חוקרי זכויות ילידים, עורכי דין המתמחים בזכויות אזרח, איראנים, כורדים, יזידים, דרוזים ובני מיעוטים אחרים, וכן מתנגדי משטרים סמכותניים, המסוגלים לתרום למאבק באמצעות מאמרי דעה, עדויות, הופעות בקמפוסים, תוכן דיגיטלי ודיונים בחקיקה. הגברת המסר בצורה יעילה מחייבת שימוש בתקשורת המסורתית ובפורמטים מרחיבים, למען אליטות פוליטיות, דיפלומטיות ומעצבות דעת קהל, לצד פורמטים של רשתות חברתיות, למען הקהל הצעיר יותר.

6. דאגו לכך שההגנה על הקהילה היהודית תהיה עמידה בפני שינויים פוליטיים. יש לעגן בחוק ובמסגרות עצמאיות את הסימנים החיוביים התלויים בממשלים ספציפיים – נחישות בקמפוסים, נורמליזציה אזורית ואכיפה משפטית. על מנהיגי הקהילה היהודית העולמית לתת עדיפות לדרישות דיווח סטטוטוריות, למינוי נציבים עצמאיים למאבק באנטישמיות, למימון רב-שנתי של אבטחה, להקמת סיעות פרלמנטריות חוצות מפלגות, להתחייבויות של בתי ספר ושל קמפוסים, הניתנות לאכיפה משפטית, ולפרסום נתונים שנתיים על שרשרת ההגנה הציבורית. אל להם למנגנוני ההגנה להיות תלויים ברצונה הטוב של ממשלה אחת בלבד.

7. נטרו ותקנו הטיות אנטישמיות ואנטי-ישראליות במערכות הידע הדיגיטליות. על הקהילות להקים צוותי ידע דיגיטלי בפיקוח מקצועי, שיפעלו במסגרת המוסדות הקהילתיים המרכזיים. תפקידם יהיה לנטר דפי רפרנס ותוצרי בינה מלאכותית בעלי השפעה, להגיש תיקונים, לתעד הטיות בפלטפורמות, להעביר מקרים מאומתים לבדיקות לאומיות וישראליות, ולהכשיר תלמידים וסטודנטים לזהות עיוותים ולדווח עליהם. מוסדות התפוצות הם הקרובים ביותר למקומות שבהם נתקלים בהטיות אלו מדי יום, ואל להם להשאיר תחום זה בידי הגורמים הישראליים בלבד.

סיכום

אי-אפשר להבין את השלב הנוכחי של האנטישמיות העולמית אך ורק כהחמרה של תופעה ידועה. הוא משקף תמורות הקשורות זו לזו בתחומי האלימות, ההגנה המוסדית, התנהגותם של יהודים, מערכות ידע דיגיטליות ושפת הלגיטימיות ההיסטורית היהודית.

תמורות אלה מחייבות תגובה מסוג אחר. גינוי ציבורי, אבטחה פיזית, הגנה משפטית ומסעות הסברה עדיין הכרחיים, אבל אין די בהם. על מקבלי ההחלטות למדוד את היעילות המוסדית, להגיע ליהודים שמחוץ לרשתות הקהילתיות המאורגנות, להתמודד עם מערכות ידע דיגיטליות ומבוססות בינה מלאכותית, להיערך לתנועת אוכלוסין בקנה מידה נרחב בתפוצות ולפתח שפה איתנה ובטוחה יותר של שייכות היסטורית יהודית.

משימתם העיקרית של ישראל ושל המוסדות היהודיים ברחבי העולם אינה רק להגיב בתקיפות רבה יותר אלא במיומנות גבוהה יותר באמצעות כלים משופרים ומדדי הצלחה ברורים יותר.

המשימה אינה רק לגנות, להגן או להסביר. המשימה היא לבנות מערכות משנות תוצאות.

רשימת מקורות

Anti-Defamation League (ADL). 2025. Editing for Hate: How Anti-Israel and Anti-Jewish Bias Undermines Wikipedia's Neutrality. New York: Anti-Defamation League.

Anti-Defamation League (ADL). 2026a. Audit of Antisemitic Incidents 2025. New York: Anti-Defamation League.

Anti-Defamation League (ADL). 2026b. "A Tipping Point: Canada's Jewish Community Faces Unprecedented Threat as Three Synagogues Attacked in Five Days." March 12, 2026.

American Jewish Committee (AJC). 2026. The State of Antisemitism in America 2025. New York: American Jewish Committee.

B'nai Brith Canada. 2026. Annual Audit of Antisemitic Incidents 2025. Ottawa: B'nai Brith Canada.

Boyd, Jonathan. 2025. Two Years After the October 7 Attacks: British Jewish Views on Antisemitism, Israel and Jewish Life. London: Institute for Jewish Policy Research.

Campaign Against Antisemitism (CAA). 2025. New Polling Shows Britain's Failure to Protect Its Jews. London: Campaign Against Antisemitism.

CNN. 2024. "Melbourne, Australia: Adass Israel Synagogue Attack to Be Investigated as a Terrorist Incident." December 9, 2024.

Community Security Trust (CST). 2026. Antisemitic Incidents Report 2025. London: Community Security Trust.

European Union Agency for Fundamental Rights (FRA). 2024. Jewish People's Experiences and Perceptions of Antisemitism. Luxembourg: Publications Office of the European Union.

Euronews. 2025. "Europe Urged to Tackle Antisemitism as Thousands of Jews Leave the Continent." January 14, 2025.

Euronews. 2026. "UK Police Investigate Jewish Charity Ambulance Arson Attack as Hate Crime." March 23, 2026.

Executive Council of Australian Jewry (ECAJ). 2025. Special Report: Anti-Jewish Incidents in Australia 2025. Sydney: Executive Council of Australian Jewry.

France 24. 2024. "Attaque de la synagogue de La Grande-Motte: l'incendiaire présumé et un proche mis en examen." August 28, 2024.

The Guardian. 2024. "Armed Man Who Set Fire to Rouen Synagogue Shot Dead." May 18, 2024.

Hendrix, Steve, and Karla Adam. 2025. "Two Killed in Synagogue Attack on Yom Kippur in Manchester, England." The Washington Post, October 2, 2025.

Jewish News Syndicate (JNS). 2026. "2026 on Pace to Become Most Violent Year for Canadian Jews, B'nai Brith Warns." May 9, 2026.

Jewish People Policy Institute (JPPI). 2025. Annual Assessment of the Jewish People 2025/5785. Jerusalem: Jewish People Policy Institute.

NPR. 2026. "U.K. Calls Antisemitism an Emergency After Arson and Stabbing Attacks on Jewish People." April 30, 2026.

Service de Protection de la Communauté Juive (SPCJ) and Fondation pour la Mémoire de la Shoah (FMS). 2026. Rapport sur l'antisémitisme en France en 2025. Paris: SPCJ and FMS.

Solomon, Shoshanna. 2024. "Fueled by Fear and Fraternity, Foreigners Start Buying Up Israeli Homes, Just in Case." The Times of Israel, December 6, 2024.

The Times of Israel. 2026. "Jewish Apartment Building in London's Golders Green Targeted in Suspected Arson, No Injuries." June 2, 2026.