ראש הפרויקט: יעקב כץ
משתתפים:
איטה אלקלעי | מיכל בר-אשר סיגל | שלומי ברזניק | בארי גלטמן | אור הורביץ | הילה זהבי | גיל טרוי | דב מימון | דניאל סטייצקי | נח סלפקוב | רייצ'ל פיש | שלמה פישר | שרון פרדו | שוקי פרידמן | אלי קנאי | שמואל רוזנר | ידידיה שטרן | מאט שפירו
בסוף הקיץ, תחילת סתיו 2026, מחזיקה החברה הישראלית בו בזמן שתי אמיתות הנדמות כסותרות. מצד אחד, כששואלים את הישראלים מהו האתגר המסוכן ביותר למדינתם, 55% מהם מצביעים על הקיטוב ועל המחלוקת הפנימית – הרבה יותר מאשר על האיום הגרעיני האיראני (23%) או על הסכסוך הישראלי-פלסטיני (18%). כשישה מכל עשרה ישראלים מסכימים על כך שישנה סכנה ממשית לשפיכות דמים פנימית; מצד שני, אותה חברה בדיוק רושמת השנה עלייה קלה במדד התקווה שלה: 60% מהישראלים אופטימים בנוגע לעתיד המדינה, 75% מניחים שכמעט כל מכריהם וקרוביהם יישארו לחיות בישראל, ושני שליש מהם סבורים שישראל היא המקום שכדאי לילדיהם ולנכדיהם לחיות בו. חברה המפחדת ממלחמת אזרחים ומאמינה בה בעת בעתידה – זו תמצית מצב הלכידות הישראלי בקיץ הזה.
את התמונה הזאת הצגנו כבר בדוח השנתי של מדד JPPI לחברה הישראלית, שפרסמנו ערב יום העצמאות תשפ"ו, והיא המשיכה להתחדד במהלך חודשי הקיץ שבהם הותנע קמפיין הבחירות. היא התקבלה ברגע רגיש במיוחד: אחרי כמעט שלוש שנות מלחמה רב-זירתית שהחלה בטבח שבעה באוקטובר 2023, הגיעה לשיאה במתקפה המשולבת הישראלית-אמריקאית באיראן באביב 2026 (מבצע "שאגת הארי"), ונרגעה – לפחות באופן פורמלי – בהסכמי ארצות הברית-איראן וישראל-לבנון, שנחתמו בחודשי הקיץ. בעוד המערכת הביטחונית נרגעת במידת מה, המערכת הפוליטית צוברת דומיננטיות לקראת האירוע שהישראלים ממתינים לו: מערכת הבחירות של אוקטובר, שרבים רואים בה אחת ממערכות הבחירות החשובות בתולדות המדינה.
הבחירות מעלות באחת גם את המתח וגם את רמת אי-הוודאות. הן מחריפות, לפחות לכמה חודשים, את הטון המחנאי, וצפויות להכריע שאלות שהמחנות רואים בהן שאלות של קיום. כדי כך שכרבע מהיהודים וכחצי ממתנגדי הקואליציה אומרים שתוצאה שתשאיר את השלטון הנוכחי על כנו תהיה בעיניהם "מצב בלתי-נסבל". במאמר זה נחזור לכמה מהנתונים שאספנו לאורך השנה כולה ונשרטט באמצעותם את מצב הלכידות הישראלית ברגע הזה, בין רגיעה במלחמה למערכת בחירות. התמונה המצטיירת אינה חד-ממדית. יש בה ממצאים מדאיגים, שחלקם מדאיגים מאוד, ויש בה גם ממצאים מעודדים, שחלקם מפתיעים בעוצמתם. כל המחפש הוכחה לכך שהחברה הישראלית מתפרקת ימצא בנתונים חומר למכביר; המחפש הוכחה לכך שהיא חסינה ומלוכדת מכפי שנדמה ימצא גם הוא. האמת, כרגיל, מורכבת יותר משתי הגרסאות.
שלושה מספרים, תמונה אחת
בראש הדוח השנתי של חודש מאי הצבנו שלושה מדדים קבועים שנועדו לאפשר מעקב רב-שנתי אחר מצב החברה הישראלית: מדד ההסכמה (עמדות), מדד הקרבה (רגשות) ומדד התקווה (אמונות). שלושתם יחד מספרים את סיפור הלכידות של 2026, וכל אחד מהם מושך לכיוון אחר. מדד ההסכמה עמד השנה על 3.71 (מתוך 10) – עלייה בהשוואה ל-2.88 שחישבנו לשנת 2024 (בהסתייגות מתודולוגית שפירטנו בדוח בשל שינוי בדרך החישוב); מדד הקרבה עמד על 5.51 – ירידה מסוימת בהשוואה לשנה שעברה (5.95), שמשמעה עלייה בקיטוב ובמתח בין קבוצות; מדד התקווה עמד על 7.13 – עלייה לא מבוטלת בהשוואה ל-6.48 אשתקד.
בניסוח מילולי: הישראלים מסכימים ביניהם קצת יותר, מרגישים קרובים זה לזה קצת פחות ומקווים לעתיד טוב קצת יותר. שלושת החיצים אינם מצביעים לאותו כיוון, וזהו ממצא כשלעצמו. חברה הנמצאת בהתפרקות של ממש אמורה להציג ירידה בשלושת המדדים גם יחד; חברה הנמצאת בהחלמה אמורה להציג עלייה בשלושתם. ישראל של קיץ 2026 נמצאת במקום אחר: ההסכמה העניינית והתקווה עולות שעה שהחיבור הרגשי בין הקבוצות נשחק. בבחינה פנימית של המדדים, הפערים בין הקבוצות מובהקים. מדד ההסכמה בקרב היהודים (4.18) גבוה מזה שבקרב הערבים (3.41); מדד התקווה של היהודים (7.46) גבוה באופן ניכר מזה של הערבים (5.79); דירוג הקרבה הכללי של הערבים (4.28) נמוך במידה רבה מזה של היהודים (5.8). בתוך הציבור היהודי, הפער העיקרי בכל שלושת המדדים נובע משייכות למחנה פוליטי. זהו הממצא שחזר כמעט בעקשנות בכל הממצאים שלנו בשנה האחרונה: הדומיננטיות החזקה של נקודת המבט הפוליטית והמחנאית על שלל סוגיות ציבוריות.
אוניברסלי מול פרטיקולרי
הישראלים חיים במעין סתירה, שהם מודעים לה. רובם מסכימים עם ההנחה ש"ברוב הנושאים החשובים, רוב הישראלים מסכימים אלה עם אלה". כחמישית מהם מסכימים איתה מאוד, ועוד כשליש מהם, למדי. באותה נשימה, אותם ישראלים עצמם מסכימים שבישראל "יש מחלוקות גדולות בין שני הגושים שאי-אפשר לגשר עליהן". גם הסכמה רחבה וגם מחלוקות שאין לגשר עליהן. האם זו סתירה? לא בהכרח. הנתונים מלמדים על כך שההסכמה והמחלוקת מתגוררות באזורים שונים של השיח הציבורי. הממצא המרכזי, והמפתיע, שעלה השנה ממדד ההסכמה הוא שהישראלים מסכימים יותר דווקא על הערכים ה"אוניברסליים" של מדינתם ופחות על הנושאים ה"פרטיקולריים" שלה.
השאלה שזכתה לרמת ההסכמה הגבוהה ביותר נגעה למהות הדמוקרטיה: 59% מהישראלים מסכימים על כך שמדינה דמוקרטית היא מדינה שיש בה גם "בחירות חופשיות, זכות הצבעה והכרעת הרוב" וגם "ערכי סובלנות ושמירת זכויות אדם". אחריה, השאלה על שוויון זכויות: 60% מהישראלים "מאוד מסכימים", ועוד 18% "קצת מסכימים" עם הקביעה של מגילת העצמאות בדבר "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין" (בקרב היהודים: 84% מסכימים). לעומת זאת, בשאלות הייחודיות לישראל: מהי המדיניות הנכונה בנוגע לפלסטינים והאם ישראל "מספיק יהודית", צנחה רמת ההסכמה לכ-31% בלבד.
בשאלת ה"יהודיות" של המדינה, הציבור מפוזר על פני כל הקשת: 36% מהיהודים סבורים שישראל "לא מספיק יהודית" (בקרב חרדים – 91%; בקרב דתיים – 64%), בעוד 42% מהחילונים סבורים שהיא "יותר מדי יהודית", וזו גם העמדה הדומיננטית בקרב הערבים (47%). בשאלה הפלסטינית רשמנו השנה נתון ראוי לתשומת לב: בסקר שערכנו במרץ 2026, 49% מהיהודים בחרו בעמדה הקוראת לחיזוק השליטה הישראלית בשטחים, הרחבת ההתנחלויות ואולי סיפוח – הבחירה הגבוהה ביותר שמדדנו לשאלה זו בשנים האחרונות. מנגד, 66% מהערבים בוחרים בעמדה של חתירה להסכם שלום ומדינה פלסטינית. במילים אחרות: על עצם קיומה של הדמוקרטיה ועל עקרון השוויון יש בישראל בסיס רחב של הסכמה. על שאלות העומדות במרכז מערכת הבחירות: יהודיות המדינה, עתיד השטחים ויחסי הרוב והמיעוט, אין.
בפרק ההסכמה הצגנו ממצא נוסף שראוי לעמוד עליו משום שהוא נוגע ישירות למחלוקת המלווה את מערכת הבחירות. שיעור היהודים הסבורים שדמוקרטיה משמעה "גם וגם" – גם הכרעת רוב וגם זכויות אדם – עמד השנה על 63%, ירידה ניכרת בהשוואה ל-80% לפני שלוש שנים בלבד. סביר להניח שירידה זו קשורה לוויכוח הנמשך על היחס בין המערכת הפוליטית, המבטאת את עמדות הרוב, לבין המערכת המשפטית ובית המשפט העליון. כלומר, המחלוקת הפוליטית, לא זו בלבד שהיא מסיטה עמדות בשאלות של מדיניות, היא גם מחלחלת להגדרות היסודיות ביותר, לשאלה מהי בכלל דמוקרטיה. זהו אחד הממצאים המדאיגים של השנה.
ובכל זאת, גם כאן ראוי לאזן: הבדיקה הסטטיסטית שערכנו לארבע שאלות מדד ההסכמה העלתה שהמתאם בין התשובות נמוך (הגבוה ביותר: 0.19). המשמעות היא שאי-אפשר לנבא מתשובתו של אדם לשאלה אחת את תשובתו לאחרת. כלומר, ישראל רחוקה ממצב שבו יש בה "שני מחנות" אחידים והומוגניים בעמדותיהם. משרעת הדעות מגוונת הרבה יותר מן הנדמה בשיח הציבורי, וגם בקבוצות ובמגזרים ובתוך מחנות אידיאולוגיים ישנם פערי עמדות ניכרים. החפירות אולי מסומנות היטב על המפה הפוליטית, אבל היושבים בהן אינם חיילים אחידים.
הרגש הפך פוליטי
אם מדד ההסכמה סיפק את החדשות הטובות באופן יחסי, מדד הקרבה סיפק את המדאיגות. המדד, אשר בו בחנו עד כמה מרגישים ישראלים מקבוצות שונות קרובים זה לזה או רחוקים זה מזה, ירד השנה ל-5.51. כשניתחנו את פרטיו מצאנו את הממצא החשוב באמת: הדבר המקשה על ישראלים להרגיש קרובים אלה לאלה הוא בראש ובראשונה, מעבר לשאלה הלאומית, ההשתייכות למחנה בעל תיוג פוליטי. אלו הממקמים עצמם בימין מרגישים קרובים לקבוצות הימין; אלו שבמרכז, לקבוצות המרכז, והניכור בין הקצוות גדול. הניכור לקבוצות השמאל בקרב תומכי הימין גדול, והניכור לקבוצות הימין בקרב תומכי השמאל גדול עוד יותר. אפילו קבוצות שהגדרתן אינה פוליטית לכאורה: "מתנחלים" ו"תל אביבים", מדורגות על פי המפתח הפוליטי של המדרג.
הקבוצה שזכתה לציון הקרבה הגבוה ביותר היא זו של היהודים החילונים – הקבוצה הגדולה מקרב היהודים, שכמעט כל הקבוצות מדרגות אותה בציון גבוה למדי. הקבוצה שזכתה לציון הנמוך ביותר היא החרדים: 3.79 בלבד. החרדים לא קיבלו ציון גבוה של קרבה משום קבוצה מלבד זו שלהם (החרדים מדרגים את קרבתם לחרדים ב-9.29). החילונים מדרגים את קרבתם לחרדים ב-1.81 – הציון הנמוך ביותר שנותנת קבוצה כלשהי לקבוצה אחרת בסקר, מלבד יחסי יהודים-ערבים.
אי-אפשר לנתק נתון זה מההקשר: את סקר הקרבה ערכנו בימים שבהם התחבטה הכנסת בחוק הפטור מגיוס, שרוב הציבור התנגד לו. אבל גם בסקרים קודמים שערכנו זכו החרדים לציונים נמוכים, והמלחמה, שבמהלכה הם לא הצטרפו לשורות לובשי המדים ותבעו לעגן מחדש את הפטור, העמיקה את הקרע גם בקבוצות שגילו כלפיהם בעבר אהדה רבה יותר.
המתח הלאומי: כרבע מהישראלים חשים קרבה לערבים, וכמעט כולם ערבים בעצמם. 8% בלבד מהיהודים מציינים קרבה לערבים. האסימטריה כאן בולטת וכואבת: 43% מהערבים מציינים קרבה ליהודים חילונים בהשוואה ל-10% מהחילונים המציינים קרבה לערבים. הערבים מושיטים יד, במונחי רגש, הרבה יותר משהיא מושבת להם. את המתח היהודי-ערבי עצמו זיהו הערבים בסקרינו כמתח העיקרי בחברה הישראלית, בעוד 4% בלבד מהיהודים ציינוהו ככזה.
עצם הפער בזיהוי המתח המרכזי הוא עדות לתפיסת מציאות מקוטבת: שתי הקבוצות חיות באותה מדינה ורואות שתי מפות שונות של שסעיה. מתח זה מתקיים כשברקע שני תהליכים המזינים אותו: המלחמה, שעמדות הערבים בנוגע אליה שונות בתכלית מאלה של היהודים כמעט בכל שאלה שנבחנה, ושיעורי הפשיעה הגבוהים במגזר הערבי, שהיהודים והערבים מציעים להם הסברים הפוכים: הערבים מאשימים בכך בעיקר את המדינה ואת הזנחתה, והיהודים מפנים את עיקר האשמה למגזר ולהנהגתו. באווירה הזאת מצאנו רוב דומה של יהודים ושל ערבים החושבים אלה על אלה ש"רבים מהם" או "רובם" קיצונים.
אופטימיות עם כוכבית
אל מול השחיקה הרגשית – התקווה. מדד התקווה עמד השנה על 7.13 – עלייה בהשוואה לשנים קודמות, והוא נשען על ארבעה מרכיבים: אופטימיות בנוגע לעתיד המדינה, ביטחון שהקרובים יישארו לחיות בישראל, הנחה שישראל היא המקום שכדאי לדור הבא לחיות בו והנחה שכדאי להשקיע בה לטווח ארוך. בכל הארבעה, התשובה הישראלית הכללית חיובית: 60% אופטימים, 75% מניחים שרוב מכריהם יישארו, 65% סבורים שישראל היא המקום הנכון לילדיהם ולנכדיהם, ו-65% סבורים שכדאי להשקיע בה. אלה נתונים שקשה לא להתרשם מהם על רקע שלוש שנות מלחמה, טראומה לאומית וסערה פוליטית מתמשכת. מדדים בינלאומיים מתעדים מדי שנה את היות הישראלים, בהשוואה לאזרחי מדינות אחרות, אופטימים במיוחד. גם השנה החזיק כלל זה מעמד בנתונים שאספנו.
אבל למדד התקווה של 2026 מוצמדת כוכבית, ששמה חלוקה מחנאית. התקווה איננה מחולקת שווה בשווה. ישראלים התומכים בממשלה המכהנת דורגו במדד התקווה גבוה הרבה יותר מהישראלים המתנגדים לה. רמת האופטימיות יורדת בסולם ברור ככל שנעים מהימין לשמאל. כמו כן, מדד התקווה של הערבים (5.79) נמוך באורח ניכר מזה של היהודים (7.46). "מפת העוצמה והאופטימיות" ששרטטנו בדוח המחישה את הפער: בקרב תומכי הימין, כמעט אין הבדל בין תחושת העוצמה לתחושת האופטימיות (8.50 מול 8.47) – הם מרגישים שהמדינה חזקה ובטוחים בעתידה; בקרב המרכז-שמאל, הפער הוא נקודה שלמה (6.97 מול 5.97): הם מכירים בעוצמת המדינה אבל אינם בטוחים שהיא צועדת בכיוון הנכון. תקוות הימין היא תקווה שלמה; תקוות המרכז והשמאל מסויגת, כמעט מותנית.
הכוכבית הגדולה מכולן נוגעת לציבור החילוני. בקבוצת המזדהים כחילונים – כארבעה מכל עשרה יהודים, הקבוצה הגדולה מכל הקבוצות – כשליש (31%) משיבים ש"אולי כן ואולי לא" כדאי לילדיהם ולנכדיהם לחיות בישראל, ועוד כחמישית (19%) סבורים שלא. כלומר, כחצי מהחילונים אינם משוכנעים בכך שישראל היא המקום הנכון לדור הבא של משפחתם. נתון זה, שאינו חדש (ממצא דומה מדדנו גם בתחילת המלחמה), הוא אולי הנתון החברתי החשוב ביותר שהצגנו בדוח כולו. אין מדובר בכוונות עזיבה – כפי שאפשר לראות, הישראלים נשארים – אלא במעין עמדת המתנה הקשורה באופן הדוק גם לבחירות הקרובות: בולטת בה נוכחותם של ישראלים מהמרכז שמאלה. הקבוצה הגדולה בציבור היהודי מחזיקה את שאלת העתיד פתוחה, וממתינה לראות לאן פני המדינה. חברה יכולה לחיות לאורך זמן עם מחלוקות; קשה לה יותר לחיות עם קבוצה מרכזית המרגישה, ולו בחלקה, שהבית אולי אינו בית לצמיתות.
הקיטוב לא נולד במלחמה
אחת הקביעות החשובות בדוח השנתי, אולי החשובה בהן להבנת הרגע הנוכחי, היא זו: האתגר החברתי העיקרי של ישראל אינו תוצר של המלחמה אלא של מה שבא לפניה. אווירת הקיטוב הפוליטי-חברתי שוררת בישראל כבר כמה שנים. היא התפתחה בהדרגה בתקופה שבה נערכו בתוך זמן קצר חמש מערכות בחירות; החריפה באחת עם הקמת הקואליציה המכהנת בסתיו 2022 וההכרזה על "הרפורמה המשפטית"; רישומו של אותו אירוע שרד גם את טלטלת הטבח ואת שנות המלחמה הארוכות. המלחמה העמיקה את חוויית הקיטוב במידת מה והוסיפה לה שכבות של משמעות, אבל לא שינתה באופן מהותי את סיבותיה ולא ערערה את יסודותיה.
עד כמה עמוקה הדאגה? אחד הביטויים לחשש הגובר הוא היחס הציבורי לאזהרות מפני עימות אזרחי. כשנשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק התריע במרץ 2025 כי "אנחנו הולכים לשפיכות דמים ומלחמת אזרחים" מצאנו שרבע מהישראלים סברו שהוא צודק וששליש נוספים חשבו שקצת הגזים, אבל אכן מדובר בסכנה אמיתית. בסך הכול, שישה מכל עשרה ישראלים הסכימו שישנה סכנה של מלחמת אזרחים בישראל. אזהרות מהסוג הזה, שבעבר היו נדחות כלאחר יד כרטוריקה מוגזמת, מהדהדות כיום בציבור כאפשרות שיש להתייחס אליה ברצינות.
במקביל מדדנו: 38% מהישראלים "מאוד מודאגים" מהמצב החברתי ועוד 42% "די מודאגים" – שמונה מעשרה. בקרב יהודים לא חרדים דורג האתגר החברתי השנה בסקרינו כשני בחשיבותו אחרי האתגר הביטחוני בלבד, מתוך תשעה נושאים. לקביעה הזאת – שהקיטוב קודם למלחמה – חשיבות כפולה ערב הבחירות. ראשית, היא מנפצת אשליה שרווחה בחודשי המלחמה הראשונים, שהאיום החיצוני "יאחה את הקרעים". הנתונים שאספנו מלמדים שגם בסופה של מלחמה קשה שהזכירה לציבור את חומרת האיומים החיצוניים העריך רובו שהקיטוב והמחלוקת מסוכנים לישראל יותר מהאיום הגרעיני ומהסכסוך עם הפלסטינים.
ההשוואה שערכנו בדוח בין מיקומם של היהודים על "מפת העוצמה והאופטימיות" בינואר 2024 לבין מיקומם בינואר 2026 גילתה שלמרות הטלטלות העזות לא חלה תזוזה ניכרת בממוצעים. לכל היותר ישנה ירידה קלה בתפיסת העוצמה, שמקורה דווקא בירידה בהערכת היהודים את עוצמתה החברתית של ישראל. הצבא הוכיח את כוחו; החברה, בעיני עצמה, לא. שנית, ומכאן ההשלכה המעשית: אם הקיטוב איננו תוצר של המלחמה, גם סיומה לא ירפא אותו. מקורותיו פוליטיים ומוסדיים, ולכן יצטרך גם הטיפול בו, אם יבוא, להיות פוליטי ומוסדי. כאן נכנסות הבחירות לתמונה, כפי שנראה בהמשך.
המחנה קובע את העובדות
עד כמה עמוקה חדירת ההשתייכות המחנאית לתודעה הישראלית? בדוח השנתי הצגנו שורה של דוגמאות שהצטברותן מדאיג יותר מכל אחת מהן בנפרד. האם הכלכלה הישראלית חזקה? לכאורה שאלה המחייבת קריאה נטולת פניות של המציאות; בפועל, תומכי הימין נותנים לכלכלה ציון 4.0 (מתוך 5), ותומכי השמאל, 1.4; האם התקציב מעוצב באופן ענייני? תומכי הממשלה סלחנים, מתנגדיה והמגזר הערבי רואים בו חלוקת שלל פוליטי; האם ישראל מנצחת במלחמה? האם צמרת צה"ל ראויה לאמון? האם ההתנחלויות תורמות לביטחון? האם יש להקפיד על מוסר לחימה? כל השאלות הללו, ורבות אחרות, נחתכות בקו תפר פוליטי. כפי שכתבנו בדוח: ישראל של 2026 היא חברה אשר בה הבנת העובדות כפופה לשייכות המחנאית.
זו, יש להדגיש, אינה תופעה סימטרית במובן של תוכן – כל מחנה בטוח שהוא רואה נכוחה ושהאחר שבוי בתעמולה – אבל היא סימטרית במנגנון. היא ניכרת גם במדד הרגיש ביותר של יחסי אזרח ושלטון: האמון בממשלה. לאורך כל תקופת המדידה שלנו מעולם לא זכתה הממשלה המכהנת לאמונו של רוב הציבור בישראל. באביב 2026, על רקע המערכה באיראן, היא זכתה לראשונה לאמון של חצי מהציבור היהודי, וביולי, אחרי ההסכם עם איראן – שרוב גדול של הציבור בישראל זיהה כהסכם המדרדר את מצב הביטחון של ישראל – צנח האמון בה ל-37%, השיעור הנמוך ביותר זה יותר משנה. 48% מהציבור בחרו באפשרות הנחרצת "מאוד לא סומכים". הפילוח חד כתער: בימין, 77% סומכים על הממשלה; במרכז, 9%; בשמאל – אפס. כל המשיבים בקבוצה זו בחרו ב"מאוד לא סומך". בפילוח הדתי: 75% מהחרדים סומכים לעומת 19% מהחילונים. שני ציבורים, שתי ממשלות – אותה ממשלה.
איראן, לבנון, עזה
על רקע זה מתבררת חשיבותם של שני סקרי הקיץ – יוני ויולי 2026 – שערכנו במקביל לחתימת ההסכמים לסיום המלחמה ואחריה. הם הוסיפו לתמונה השנתית נדבך עדכני, של התפכחות חדה, אבל גם של כמה הסכמות לא צפויות. ההתפכחות ניכרת קודם כול בתחושת הניצחון. במרץ 2026, בעיצומו של מבצע "שאגת הארי", מדדנו ש-56% מהישראלים הרגישו שישראל מנצחת או ניצחה במלחמה – התוצאה הגבוהה ביותר בשנה האחרונה; ביולי, ארבעה חודשים בלבד אחר כך, עמד שיעור זה על 38%. 41% לא חשו שישראל מנצחת.
ההשוואה השנתית מדגישה את עומק השחיקה: ביולי 2025, אחרי מבצע "עם כלביא", 54% חשו ניצחון ורק 22% שללו זאת; שנה אחר כך, התמונה כמעט התהפכה. כשבדקנו היכן התרחשה השחיקה מצאנו שהיא התרכזה כמעט כולה מחוץ לקבוצת הימין, אשר בה תחושת הניצחון כמעט לא השתנתה (77% אשתקד, 74% היום), בעוד בקרב המזדהים כ"מרכז" צנחה תחושת הניצחון מ-37% ל-14%. גם תחושת ההישג, מתברר, מתחלקת לפי מחנות.
התפכחות דומה, חדה עוד יותר, נרשמה בנוגע לנשיא ארצות הברית. דונלד טראמפ, שזכה במרץ 2026 לשיא של 34% – "אמון רב" – בקרב הישראלים, ירד ביולי ל-7% בלבד, ו-45% מהישראלים קבעו: "אין לי אמון בו". צניחה זו, שהתרחשה בהדרגה אך בעקביות מאז ההסכם עם איראן, ראויה לציון גם בהקשר הלכידות: היא אחד המקרים הבודדים שבהם עמדות הציבור נעות יחד, חוצות מחנות. האכזבה מטראמפ משותפת. גם אם בימין נשמר עדיין רוב של אמון כלשהו בנשיא, ההשוואה ליולי אשתקד (29% "אמון רב" בימין אז, 8% היום) ממחישה עד כמה עמוק השינוי גם במחנה זה.
והנה הממצא המעניין באמת של הקיץ: ההסכם עם איראן יצר בישראל סוג נדיר של קונסנזוס – קונסנזוס של התנגדות. ביולי מצאנו ש-68% מהישראלים סבורים שההסכם אינו טוב לישראל. 56% בחרו בניסוח הנחרץ "מאוד לא טוב". שיעור הבוחרים בעמדה זו נע בטווח צר להפליא בין המחנות: מ-65% בימין ובימין-מרכז עד 75% בשמאל, ובפילוח הדתי – מ-69% בקרב החילונים עד 73% בקרב החרדים. רוב השולל את ההסכם נרשם בקרב מצביעי כל המפלגות היהודיות, מהציונות הדתית (89%) עד מרצ (81%). איש מהמשיבים היהודים, אף לא אחד, לא בחר באפשרות "ההסכם מאוד טוב לישראל".
במקביל, ההסכם עם לבנון זכה לקונסנזוס הפוך: 63% סברו שהוא טוב לישראל. רוב דומה לכך רשמנו בכל המחנות האידיאולוגיים, ובאופן נדיר עוד יותר, בשיעור כמעט זהה בקרב יהודים וערבים (63% ו-64%). שני הממצאים האלה מלמדים דבר מה חשוב על גבולות הקיטוב הישראלי. מתברר שכשסוגיה אינה ממופה מראש על ציר ימין-שמאל, כאשר אין לה "בעלים" מחנאי, הציבור הישראלי מסוגל בהחלט לגבש עמדה משותפת לכאן או לכאן. ההסכמות האלה הן בדרכן המוזרה עדות ללכידות: לא של אהבה אלא של שיפוט משותף.
אולם ברגע שהסוגיה חוזרת אל השדה הממופה: עזה למשל, הקיטוב חוזר במלוא עוצמתו: בימין, 68% בעד חזרה ללחימה עד הפלת שלטון חמאס, במרכז ושמאלה ממנו מעדיף רוב גורף (70% עד 92%) מסלול כלכלי-דיפלומטי. הזירה הקרובה ביותר לבית נותרה המפלגת ביותר. לצד זאת ניכרת בנושא עזה גם התפכחות משותפת, מרירה: שיעור המאמינים ששלטון חמאס יופל ולא יתקיים עוד נחתך במדידותינו כמעט בחצי בתוך שנה, מ-30% ל-17% (בקרב יהודים: מ-34% ל-18%), ושיעור הסבורים ששלטון חמאס ימשיך להתקיים כפי שהוא זינק מ-27% ל-42%. ההבטחות ל"ניצחון מוחלט" פינו את מקומן להנמכת ציפיות ולהשלמה עם מציאות עמומה. זה כואב, אבל גם כאן יש נחמה מסוימת למודאג ממצב הלכידות: התפכחות משותפת היא בסופו של דבר חוויה משותפת.
השסע הדתי
הדאגה הישראלית ממצב הלכידות, עמוקה, נרחבת ויציבה: 78% מהישראלים אמרו לנו ביוני שהם מודאגים ממצב הלכידות החברתית – נתון הדומה לזה שמדדנו בשלוש השנים האחרונות. תחושת השבר החברתי הפכה, כפי שכתבנו בדוח יוני, מאפיין קבוע ומובנה בתודעה הציבורית. אבל ביציבות הזאת מצאנו תזוזה שראוי לשים אליה לב דווקא ערב הבחירות: שינוי בזהות השסע שהציבור מזהה כמאיים ביותר. המתח בין ימין לשמאל נותר הגורם שהציבור מזהה כמשפיע ביותר על הלכידות, אבל שיעור הבוחרים בו ירד בשנה מ-56% ל-46%. במקביל זינק שיעור המצביעים על המתח בין דתיים לחילונים – מ-20% ביוני 2025 ל-32% השנה – השיעור הגבוה ביותר שמדדנו בשלוש שנות המדד (בקרב היהודים: מ-23% ל-36%).
תזוזה זו אינה מקרית. היא משקפת שנה אשר בה חזית המחלוקת בין רוב החברה הישראלית לבין החברה החרדית סביב הגיוס, הפטור, התקציבים וההפגנות הובלטה מאוד בשיח הציבורי והמחישה יותר מכל חזית אחרת את הפער בין תומכי הקואליציה המובהקים לבין רוב מתנגדיה. הנתונים שאספנו סביב סוגיית הגיוס ממחישים את עומק המבוי הסתום. בשאלה העקרונית שוררת הסכמה רחבה מאוד: 80% מהציבור תמכו באופן עקרוני בשירות של חרדים. אבל הציבור החרדי עצמו מתנגד לכך בשיעורים מוחלטים. בסקר שערכנו בחברה החרדית קבעו 93% מהחרדים שגיוס חובה מלא אינו מקובל עליהם. רוב גדול שלהם דוחה גם מתכונות מרוככות.
כשעוברים מהעיקרון למדיניות מתפרקת ההסכמה הכללית למחנות: ביולי מצאנו ש-46% מהישראלים סבורים שיש להפעיל עוד סנקציות ועוד לחץ, בעוד בימין, רוב (59%) מעדיף גיוס "רק בהסכמה עם ההנהגה החרדית". דפוס זה משקף בין השאר את מחיר השותפות הקואליציונית. מעל לכול מרחפת הספקנות: רוב הציבור, כולל חלק ממתנגדי הסנקציות, מניח שמטרתם העיקרית של מנהיגי הקואליציה בטיפול בחוק הגיוס היא פוליטית – שימור הקואליציה – ואינה ביטחונית או ערכית.
ההפגנות החרדיות בכבישים נגד מעצרי עריקים הוסיפו לתמונה נופך מעניין. כשהצגנו למשיבים ביולי שלוש עמדות שנשמעו במרחב הציבורי, העמדה הנפוצה ביותר (39%) הייתה שאלה הפגנות שאינן מוצדקות, שיש למנוע, אבל כמעט שליש (32%) בחרו עמדת הדדיות: "בהפגנות נגד הרפורמה היה מותר לחסום כבישים, ולכן גם לחרדים מותר". היגיון זה נפוץ במיוחד בימין (48%) ובקרב מצביעי הליכוד (51%). יש כאן, בזעיר אנפין, עדות לאופן שבו הקיטוב מכרסם בנורמות: הלגיטימיות של אמצעי מחאה אינה נמדדת עוד לגופה אלא נגזרת ממה שהותר או נאסר על המחנה היריב. מידה כנגד מידה הפכה לעיקרון חוקתי.
ישנה גם תזוזה עמוקה יותר, איטית יותר, שתיעדנו בדוח השנתי: החברה היהודית נעשית מסורתית יותר בעקבות המלחמה, ובה בעת מקוטבת יותר בשאלת המסורת. העלייה בקיום מנהגים ובתחושת האמונה מתרכזת במי שהיו מסורתיים או דתיים מלכתחילה, ובקרב צעירים; בקרב החילונים, לעומת זאת – הקבוצה הגדולה ביותר בציבור היהודי – נרשמה דווקא ירידה קלה. ישראל אינה הולכת בכיוון אחד אלא בשני כיוונים מנוגדים. החילונים, שרובם סבורים גם היום שיש בישראל "כפייה דתית", ירגישו שהמדינה סביבם נעשית מסורתית יותר; האחרים יניחו שהמציאות המשתנה מכשירה עיגון של המסורתיות המתחזקת. אלה חומרי הבעירה של העשור הבא, והבחירות הקרובות עשויות להצית חלק מהם: השאלה כמה "יהודית" צריכה ישראל להיות היא כזכור השאלה שרמת ההסכמה עליה היא הנמוכה ביותר.
בושה והקשחת עמדות
בחודש מאי פורסם מטעם ראש הממשלה סרטון בשם "אבא, אימא, אני ביביסט", שהציג צעיר "היוצא מהארון" הפוליטי בפני הוריו אנשי השמאל. בסקר יוני בדקנו אם הסרטון מתאר תופעה אמיתית. התשובה שקיבלנו מאלפת דווקא בסימטריה שלה: 85% מהמזדהים כימין משוכנעים שיש תומכי ימין המתביישים לחשוף את עמדותיהם בסביבתם, ו-80% מהמזדהים כשמאל אומרים בדיוק אותו דבר על תומכי המחנה שלהם. כל מחנה חווה עצמו כמושתק, כמיעוט נרדף במרחבים החברתיים שבהם הוא חי.
העובדה ששני הציבורים גם יחד מדווחים על חוויית בושה – הימין, במרחבים הנתפסים כנשלטים בידי האליטות, והשמאל, במרחב הציבורי אשר בו הימין גדול ממנו הרבה מבחינה מספרית – היא אולי העדות הצלולה ביותר לקיטוב הרגשי: חברה אשר בה חוששים אנשים משני הצדדים לומר בקול מה הם חושבים.
במקביל לחוויית ההשתקה – הקשחה. זו השנה השלישית שבה אנו עוקבים אחר השאלה עד כמה חשוב לישראלים שמדיניות ישראל תהיה "כמו שהם רוצים" גם במחיר של פחות לכידות. הממוצע השנה עמד על 7.92 (מתוך 10), גבוה מ-7.47 ו-7.49 שמדדנו בשנתיים הקודמות, וההקשחה נרשמה השנה בכלל הקבוצות האידיאולוגיות. במקביל לכך נמשכה מגמת הירידה בנכונותם של יהודים לוותר על מימוש עמדותיהם לטובת לכידות בסוגיות ספציפיות – יחסי ישראל והפלסטינים, יחסי הממשלה ומערכת המשפט – בעוד בקרב הערבים נרשמה דווקא מגמה הפוכה, של נכונות גוברת לפשרה. כמו בממצאים אחרים, קבוצות הקצה – הימין והשמאל – הן הפחות מוכנות להתפשר, בעוד הנכונות ללכידות עולה ככל שמתקרבים למרכז המפה.
והנה הנתון ההופך את התמונה למורכבת באמת: באותם סקרים עצמם דירגו הישראלים את חשיבות האחדות בחברה ב-7.91 – שיעור כמעט זהה לחשיבות שהם מייחסים למימוש עמדותיהם. הם רוצים גם וגם: גם את המדיניות שלהם וגם את האחדות, ומסרבים להכיר בכך שלעיתים השתיים סותרות. רובם גם מאמינים בכך שפשרה אפשרית: כשבחנו השנה סדרה של מחלוקות מוכרות, מצאנו שרוב הישראלים סבורים שאפשר להגיע לנוסח של פשרה ברוב המחלוקות הציבוריות, "שרוב משמעותי של הציבור יהיה מרוצה ממנה", כולל בנושאים הנדמים בשיח לא פתירים, כמו תחבורה ציבורית בשבת ונישואים אזרחיים. החריג העקיב היחיד הוא המגזר החרדי, שבנושאי דת ומדינה מניח רוב גדול שלו שאין פשרה אפשרית. הציבור, מתברר, אינו מאמין שהמחלוקות אינן פתירות; הוא מאמין שהפוליטיקה אינה מסוגלת לפתור אותן.
אוקטובר: מתח והזדמנות
אל תוך המציאות הזאת נכנסת מערכת הבחירות של אוקטובר 2026. על מערכות בחירות רווחת האמירה, ממערכה אחת לזו שאחריה, שהן "גורליות במיוחד". אולם נדמה שבמקרה הנוכחי יש לה משנה תוקף. הנתונים שאספנו מלמדים על כך ששני מחנות ניגשים אל הקלפי כשהם רואים בתוצאה שאלה של קיום. בקרב המבקשים לחולל שינוי פוליטי, כחצי ממתנגדי הקואליציה אמרו לנו שהמשך שלטונה יהיה בעיניהם "מצב בלתי-נסבל". כשמחנה שלם מגדיר מראש תוצאה דמוקרטית אפשרית כבלתי-נסבלת, מדד התקווה של השנה הבאה תלוי במידה רבה במה שיקרה בקלפי, ובעיקר במה שיקרה אחריה.
בסקר יולי בחנו לראשונה את מבנה המערכה. רוב המצביעים כבר הכריעו: 53% אמרו שהם בטוחים לחלוטין למי יצביעו, ועוד 29% די בטוחים. ההחלטיות הגבוהה ביותר נרשמה בקצוות: 71% בשמאל ו-58% בימין בטוחים לחלוטין. המתלבטים מרוכזים באמצע המפה: בימין-מרכז, 22% עדיין חיכו לראות את כל המפלגות, ובמרכז, רק 44% היו בטוחים לחלוטין. שדה הקרב האמיתי של המערכה, במילים אחרות, נמצא במרכז המפה; באותן קבוצות שהנתונים מזהים כמאוזנות ביותר, כמוכנות ביותר לפשרה וגם כפגיעות ביותר לתנודות של תחושות ניצחון ואכזבה.
מרתק לא פחות: הנתונים מלמדים על כך שבישראל מתנהלות בפועל שתי מערכות בחירות שונות במקביל. כששאלנו מהו הנושא שיכריע את ההצבעה, בימין מובילים הביטחון (40%) ויחסי השלטון ומערכת המשפט (30%); במרכז ובשמאל, הנושא המוביל הוא "מדינה יותר ליברלית" (35% עד 38%); במגזר הערבי – הביטחון והכלכלה. במגזר היהודי, הכלכלה כמעט אינה מופיעה כשיקול מכריע. שני המחנות אינם מתווכחים על תשובות שונות לאותה שאלה אלא שואלים שאלות שונות. סוגיית "שלטון ומשפט" מתגלה כדבק העיקרי של גוש הימין – 70% ממי שזהו הנושא המכריע מבחינתם מעדיפים קואליציית ימין – בעוד הבחירה ב"מדינה ליברלית" היא תמונת מראה כמעט מושלמת של העדפה לקואליציה ללא חרדים (83%). המערכה של אוקטובר תהיה בין השאר התנגשות בין שתי מסגרות שיח שכמעט אינן נפגשות.
כל אלה מבטיחים חודשים של מתח מחנאי גובר ושל אי-ודאות לא רק לגבי התוצאה אלא גם לגבי היום שאחריה: שום נוסחה קואליציונית אינה זוכה בסקרינו לרוב, והציבור מפוצל בין קואליציה של גוש השינוי, כולל ערבים (27%), וריאציות של גוש הימין (30% יחד) ושלוש גרסאות של קואליציה רחבה (29% יחד). אבל דווקא בנקודה זו, כפי שכתבנו בדוח השנתי, יש גם זווית אופטימית: הבחירות יאפשרו לכל ממשלה שתיבחר ולכל קואליציה שתורכב אתחול של מערכת היחסים בין השלטון לבין כלל הציבור, ואולי שיקום של האמון הציבורי במערכת. ממשלה המושלת במשך שנים ארוכות ללא אמון של רוב הציבור היא מנוע קיטוב מתמיד. קשה לשער שאפשר להוריד באופן ניכר את רמת הקיטוב בישראל ללא עלייה באמון הציבור בנבחריו. הבחירות הן אפוא גם הסיכון וגם התרופה האפשרית: הן יחריפו את המחלה בטווח הקצר והן ההזדמנות היחידה הנראית באופק לטיפול בה בטווח הארוך.
החלק המלא של הכוס
מאמר על לכידות בקיץ 2026 חייב, מטעמי הגינות כלפי הנתונים, להקדיש פרק גם לממצאים המעודדים, והם אינם מעטים אף לא שוליים. ראשית, התקווה. מדד התקווה עלה השנה ל-7.13, ורוב הישראלים – יהודים וערבים, אם כי בשיעורים שונים – אופטימים בנוגע לעתיד מדינתם, מניחים שקרוביהם יישארו בה וסבורים שכדאי להשקיע בה לטווח ארוך. גם בשנה שבה נרשמו שיעורי הגירה גבוהים מהרגיל לא חלה תמורה בעלת משמעות בכוונות ההגירה של הישראלים, ושיא של יציאות לחו"ל (9.42 מיליון ב-2025) התקיים לצד שיעור זעום של מי שאינם מתכננים לחזור. הישראלים מתלוננים, חוששים ולעיתים מתייאשים בקול רם – ונשארים.
שנית, האמון הבין-אישי. המדד השנתי של אמון בין בני אדם שבדקנו ביולי הציג יציבות עם נטייה קלה לשיפור בכל סעיפיו. השינוי הבולט ביותר נוגע דווקא לסעיף הרגיש ביותר: שיעור היהודים הסבורים שאפשר לסמוך על רוב הערבים בישראל עלה מ-22% ל-26%. העלייה כולה התרחשה במרכז המפה ובשמאלה. בימין-מרכז הוכפל השיעור מ-15% ל-31% ובמרכז עלה מ-30% ל-40%, בעוד בקצה הימני לא זז דבר. זהו עדיין הנתון הנמוך ברשימה בפער גדול, והתנועה החיובית אינה הדדית (האמון של הערבים ביהודים אף ירד מעט), אבל כיוון התנועה, אחרי שנות מלחמה שהעמידו את היחסים במבחן קשה, ראוי לציון.
שלישית, ההסכמה על היסודות. כפי שהראינו, רוב גדול של ישראלים מסכימים שישראל צריכה להיות דמוקרטיה, מסכימים על עקרון שוויון הזכויות, ורובם מאמינים שברוב הנושאים החשובים, רוב הישראלים מסכימים זה עם זה. מדד ההסכמה עלה בהשוואה לחישוב בשנה הקודמת. המתאמים הנמוכים בין העמדות מלמדים על כך שהחברה הישראלית אינה שני גושים מונוליטיים אלא פסיפס – עובדה המקשה על משילות, אבל גם על מלחמת אזרחים.
רביעית, התפקוד. גם בשנה של מלחמה, קיטוב ומערכת פוליטית סוערת, כפי שציינו בדוח השנתי, גופים רבים במדינה מתפקדים ברמה גבוהה – כפי שהתברר במערכה עם איראן – והחברה עודה תוססת ואכפתית. הדאגה העמוקה של הישראלים ללכידות היא כשלעצמה סימן חיים: חברה האדישה לקרעיה מסוכנת יותר מחברה המוטרדת מהם. 78% המודאגים מהלכידות פירושם גם 78% הסבורים שיש על מה להיאבק.
חמישית, האמון בקרב שכבות הביניים של המדינה. האמון בשכבות אלו בפיקוד הבכיר של צה"ל, גם אחרי שחיקה מסוימת בחודשי הקיץ (מ-82% בקרב יהודים במרץ ל-71% ביולי), נותר גבוה הרבה מהאמון בדרג הפוליטי, והוא גבוה דווקא במרכז המפה הפוליטית. האמון בחיילים ובמפקדים הזוטרים נותר גבוה מאוד בכל הקבוצות לאורך כל המלחמה. המוסדות המקצועיים של המדינה, אף שגם הם נגררים מעת לעת אל המערבולת המחנאית, עדיין מחזיקים רזרבה של לגיטימציה ציבורית רחבה. זו הרזרבה שעליה תישען המדינה בחודשים הסוערים הבאים.
החשד בכללי המשחק
נסיים בממצא מטריד יותר מכל מספר בודד שהצגנו במאמר זה. בסקרים שערכנו בקיץ מצאנו שבשני צידי המתרס הפוליטי שוררת חשדנות גדולה מאוד בנוגע לנכונות הצד השני לכבד את תוצאות הבחירות. תומכי הקואליציה חושדים בכך שאם ינצחו יסרבו יריביהם להשלים עם התוצאה וינסו למנוע את מימושה – ברחוב, בתקשורת ובמוסדות. מתנגדי הקואליציה חושדים שאם ינצחו הם, השלטון היוצא לא ימסור את המפתחות בלב שלם וינסה לשנות את כללי המשחק בעודו מחזיק בהם. כל מחנה, במילים אחרות, חושד בכך שהמחנה השני אינו מחויב באמת למסגרת המשותפת; הוא משחק את המשחק הדמוקרטי רק כל זמן שהוא מנצח בו.
חשוב להבין מדוע ממצא זה חמור. דמוקרטיה איננה נשענת על הסכמה בין מחנות אלא על הסכמת המפסידים: על נכונותו של מי שהפסיד בקלפי לקבל את הדין, מתוך אמון שהמשחק היה הוגן ושתהיה לו הזדמנות נוספת. כשכל מחנה מניח מראש שהמחנה השני לא יעמוד בכללים, יש לחשד דינמיקה משלו, שאינה תלויה כלל בשאלה אם הוא מוצדק: הוא הופך כל מהלך של היריב לראיה, כל מחלוקת שלאחר הבחירות למשבר חוקתי בפוטנציה, וכל הסלמה ל"הגנה עצמית מקדימה". החשד בכללי המשחק הוא נבואה הנוטה להגשים את עצמה, וזו הסיבה לכך שהוא מסוכן ללכידות יותר מכל אחת מהמחלוקות שתיארנו, כולל העמוקות בהן.
זהו אפוא מה שמדדנו השנה: חברה שההסכמה העניינית בה עלתה, שתקוותה עלתה, שהקרבה הרגשית בין חלקיה ירדה, ושהאמון שלה בכך שהמשחק המשותף יימשך מוטל בספק בעיני שני הצדדים. הבחירות של אוקטובר לא יוכרעו רק בשאלה מי ינצח. הן יוכרעו גם בשאלה אם המפסידים, יהיו אשר יהיו, יאמינו בכך שהפסידו במשחק הוגן, ואם המנצחים ינהגו באופן שיאפשר להם להאמין בכך. על פי הנתונים שאספנו הקיץ, אף לא אחת משתי התשובות מובנת מאליה.
