בין יום השואה לימי הזיכרון והעצמאות, אחרי חודשים של מלחמה ולנוכח האנטישמיות הגוברת בעולם, ישראל והעם היהודי נמצאים במשבר קשה. ועדיין, מבט היסטורי מפוכח חושף: גם לאחר הכרסום בעוצמתנו, המצב טוב משהיה ברוב שנות ההיסטוריה היהודית.

שעות בודדות של לחימה בעצימות גבוהה, בלי שישראל נאלצה להרוג איש מאויביה, הבהירו כי אין אנו "עם לבדד ישכון", וגם אין תוחלת להתנהלות היהירה הנגזרת מקביעה שגויה זו, בבחינת "ובגויים לא יתחשב".

הצבא הוא מבנה היררכי, שבו ה"אמת" תלויה בדרגתו של המפקד ולא בדיון פתוח בין שווים. לובשי המדים מעדיפים הסברים פשוטים וברורים לתופעות, ובכך כושלים בפענוח התנהגות פוליטית

בבלימתה הכמעט מוחלטת של המתקפה האיראנית על ישראל הייתה הרבה סיעתא דשמיא אבל היא לא נס. היא הישג משמעותי שנבנה על יכולות טכנולוגיות פורצות דרך של ישראל וברית אסטרטגית אזורית בהובלת ארה"ב.

הציבור רוצה לקבל הזדמנות להחליף את ההנהגה. לובשי המדים יסייעו לו בכך שיסמנו לעונדי העניבות את הדרך שבה צריכים ללכת אישים רבי כוח והשפעה שכשלו.

בחירות הן 90 ימים של הורדת ידיים בין הישראלים, אך זהו מחיר שאין ברירה אלא לשלמו, אם אנחנו רוצים להכין את ישראל לבאות

הממשלה בוחרת להתעלם מרצונם הברור של שלושה רבעים מהציבור הישראלי שדורשים שוויון בנטל. את המחיר החברתי, הכלכלי והבטחוני כולנו נרגיש בקרוב

ההחלטה לקבוע יום זיכרון למאורעות השבת השחורה לפי התאריך העברי, ולא לפי הלועזי, מריחה כמו ניסיון עלוב לטשטש את עוצמת הטראומה ולברוח שוב מאחריות.

אחרי שהתחייב להמשיך לתת לחרדים להשתמט, סמוטריץ' וחבורתו מחוקקים חוק ג'ובים לרבנים. זוהי פגיעה בערכי הציונות הדתית לדורותיה.