הציבור נדרש לעמדה מאוזנת: מחד גיסא אין הוא רשאי לעשות פעולה אקטיבית שתסכן את החטוף המסוים גם למען תועלת הכלל, ומאידך גיסא יש להימנע מפעולה שיכולה להציל אותו אם תסכן את הכלל.

כשם שאפשר לשער מה היה חש אברהם אבינו אילו לא היה פועל להציל את בן אחיו השבוי, כך ניתן להעריך כיצד נרגיש אנו אם נפקיר את אחינו ואחיותנו

אנו יודעים שכל הסכם לא יהיה הסכם של ניצחון. השאלה עד כמה אנחנו מוכנים לוותר. אנו יודעים שיש עסקאות שיסכנו את חיי כולנו ואסור לעשות אותן, אבל אנו מוכנים להיכנס ל-"ספק סכנה" על-מנת לשחרר את החטופים.

לא הבאנו את שני הלוחמים החללים, הדר ואורון, וכעת אנו חבים למאות. הפניית הגב למצווה הביאה למאות חטופים, האם נהיה אדישים למצוות פדיון השבויים?

מזה כשנה אנחנו מחכים שאחרי החגים יתחדש הכול. ולאסוננו הרוח החדשה נוגעת רק בחלקנו. יש החשים את רוממות רוח הגבורה ואחרים חשים את רוחו של מלאך המוות המנשבת במנהרות החמאס ובשרידי הבתים העשנים

שיח ציבורי אמיתי צריך להציג את שני הצדדים, את הרווחים ואת הסיכונים. שיח כזה, מלבד היותו אמיתי ומבורר יותר, יש בו גם סיכוי לניהול הוויכוח באופן של כבוד הדדי ומניעת קרע בעם

על המנהיגות מוטלת אחריות כבדה, לעשות מה שאפשר להשבת כל החטופים בהקדם, גם אם הדבר מחייב מחיר מסוים.

לא סוד הוא שדרך ניהול המאבק של מטה החטופים כיווץ הרבה לבבות אצלנו, וגם את ליבם של חלק ממשפחות החטופים. עם זאת את הלבבות צריך לפתוח גם כשאין הסכמה.

בתפילה של צעקה אין פוליטיקה. אין מחאה. אין שלטים ודגלים וחולצות מודפסות. זוהי זעקה של יצור נברא ופשוט, שמגייס את כל כוחות הנשמה שלו לזעוק בידיעה שה’ שומע.