ראש הפרויקט: יעקב כץ
משתתפים:
איטה אלקלעי | מיכל בר-אשר סיגל | שלומי ברזניק | בארי גלטמן | אור הורביץ | הילה זהבי | גיל טרוי | דב מימון | דניאל סטייצקי | נח סלפקוב | רייצ'ל פיש | שלמה פישר | שרון פרדו | שוקי פרידמן | אלי קנאי | שמואל רוזנר | ידידיה שטרן | מאט שפירו
הקדמה
האקדמיה הישראלית היא אחד ממנועי הצמיחה, החדשנות והחוסן החשובים של מדינת ישראל. הישגיה של ישראל במדע, ברפואה, בהייטק ובטכנולוגיה נשענים במידה רבה על מערכת השכלה גבוהה חזקה ועל השתלבות עמוקה ברשתות מחקר בין לאומיות. מאז 7 באוקטובר 2023 והמלחמה שבאה בעקבותיו חלה החרפה ניכרת ביוזמות של חרם, הדרה ודה לגיטימציה כלפי מוסדות, חוקרים וסטודנטים ישראלים. אירועים שבעבר נראו נקודתיים הפכו לדפוס מתמשך: ביטול הרצאות וכנסים, הקפאת הסכמים מוסדיים, הימנעות משיתופי פעולה, קושי בהקמת מאגדי מחקר ופגיעה בקשרים מקצועיים ואישיים.
הפגיעה נוגעת לא רק לקהילה אקדמית מצומצמת. לאורך זמן היא עלולה לשחוק את מעמדה המדעי של ישראל, לצמצם את הגישה למענקי מחקר ולתשתיות בין־לאומיות, להקשות על גיוס חוקרים וסטודנטים מצטיינים, להאיץ בריחת מוחות ולפגוע במנגנוני החדשנות שעליהם נשענת הכלכלה הישראלית. לכן יש לראות בחרמות האקדמיים סכנה אסטרטגית המחייבת מענה לאומי, מתמשך ומתואם.
מסמך זה מציג את מאפייני התופעה, את הנתונים המרכזיים שנאספו בשנים האחרונות, את המתח בין מעורבות ממשלתית לעצמאות האקדמיה, את חשיבותה המיוחדת של תוכנית Horizon Europe ואת הצעדים שכבר ננקטו בישראל. בסופו מוצעות המלצות אופרטיביות ברמה הלאומית, המוסדית והבין לאומית.
חרם אקדמי כסכנה אסטרטגית
חרם אקדמי אינו מסתכם בסירוב של חוקר יחיד לשתף פעולה עם עמית ישראלי. הוא עשוי לפגוע במנגנוני יסוד החיוניים לחוסנה של המדינה: שיתופי פעולה חוצי גבולות, השתתפות בתוכניות מחקר ופיתוח, נגישות לציוד ולמסדי נתונים, ניידות של תלמידים וחוקרים, ומעמדה של ישראל בקהילה המדעית. כאשר פגיעות כאלה מצטברות הן משפיעות גם על הכלכלה, התעשייה, הדיפלומטיה והחברה האזרחית.
הגדרת התופעה כסכנה אסטרטגית מחייבת גם לבחון את הזיקה בין מדיניות ישראל לבין תגובת הקהילה הבין לאומית. תגובת העולם איננה גזירת גורל המנותקת ממעשיה וממסריה של ישראל. מהלכים צבאיים ומדיניים, ובפרט אמירות קיצוניות ודה הומניזציה מצד אישי ציבור, מצוטטים שוב ושוב בקמפיינים נגד ישראל ומעניקים לגיטימציה ליוזמות חרם.
במקביל, תגובות של גורמי ממשל המאשימים את האקדמיה עצמה בכך שהביאה את החרם על עצמה מחלישות את היכולת לפעול מול האיום. האקדמיה הישראלית איננה אויב פנימי אלא נכס לאומי. עליה להתריע על סיכונים ארוכי טווח, והממשלה צריכה לשלב את ההשלכות האקדמיות במערך השיקולים המדיני והביטחוני, בדומה להשלכות כלכליות ודיפלומטיות.
עצמאות האקדמיה והמתח מול המדינה
הצורך במענה לאומי אינו מבטל את חשיבותה של עצמאות האוניברסיטאות. מוסדות אקדמיים אינם זרוע של הממשלה ואינם אמורים להצדיק את מדיניותה. תפקידם לקיים מחקר חופשי, ביקורת, דיון ציבורי וריבוי קולות. דווקא עצמאות זו היא אחד הטיעונים המרכזיים נגד חרם מוסדי: החרם פוגע במרחבים שבהם נשמעת ביקורת פנימית, מתקיים מפגש בין קבוצות שונות ונשמרת מחויבות לחופש מחשבה וביטוי.
מכאן נובע הצורך בהבחנה ברורה בין תמיכה ממשלתית לבין שליטה פוליטית. המדינה יכולה וצריכה לספק תקציבים, סיוע משפטי, כלים דיפלומטיים ותשתית לאיסוף מידע, אך אסור שתכתיב לאוניברסיטאות עמדות, מסרים או סדר יום אינטלקטואלי. זיהוי יתר של האקדמיה עם הממשלה עלול לחזק את הטענה שמוסדות המחקר הם שלוחה של המדינה ולהחליש את ההגנה עליהם בזירה הבין לאומית.
אין להתעלם מכך שחלק מיוזמות החרם כוללות יסודות אנטי ציוניים ואף אנטישמיים. עם זאת, לא כל תומכי החרם פועלים משנאת יהודים או משלילת עצם קיומה של ישראל; רבים רואים בחרם כלי מחאה נגד מדיניות שהם תופסים כבלתי מוסרית. לכן יש להשיב להם בטיעון מהותי: החרמת האקדמיה מחלישה דווקא את הכוחות הליברליים, הביקורתיים והמשותפים בישראל. באוניברסיטאות לומדים ופועלים יחד יהודים וערבים, אזרחים וחיילי מילואים, ונשמעים בהן גם קולות ביקורת חריפים כלפי הממשלה. פגיעה במוסדות אלה אינה מקדמת דיאלוג ושינוי אלא מצמצמת אותם.
תמונת מצב: הזירה האקדמית והאנטישמיות בקמפוסים
דוחות בין לאומיים מלמדים כי היחס לחוקרים ולמוסדות ישראליים הפך לחלק מן הדיון הרחב על חופש אקדמי באירופה. בדוח הפרלמנט האירופי על חופש אקדמי נכללו, בין השאר, ביטול הרצאתו של ההיסטוריון בני מוריס באוניברסיטת לייפציג, מחלוקות באוניברסיטאות בבלגיה ופולין, וקריאות של אנשי סגל לניתוק קשרים עם מוסדות בישראל. עצם הכללת המקרים בדוח שאינו ישראלי ואינו עוסק רק בישראל מעידה שהתופעה חרגה מן השוליים הפוליטיים וחדרה למוסדות האקדמיים עצמם.
נתונים שפורסמו ב־Nature ובמאגרי פרסומים מצביעים על ארגון מחדש של רשתות המחקר הגלובליות לפי קווי שבר גאופוליטיים. בהקשר הישראלי נרשמה בשנת 2025 ירידה בשיעור שיתופי הפעולה עם חוקרים ממדינות שבהן הביקורת הממשלתית על ישראל הייתה חריפה, ובהן ספרד ודרום אפריקה. אין פירוש הדבר שהמערכת המדעית הישראלית קרסה, אך יש כאן סימן מוקדם לשחיקה בקשרים שעלולה להתעצם אם התופעה תהפוך לנורמה.
במקביל נרשמה מאז 7 באוקטובר עלייה חריגה בתקריות אנטישמיות בעולם. בארצות הברית תועדו בשנת 2025 יותר מ־6,200 תקריות, ממוצע של כ־17 ביום. גם באירופה דווח על עלייה בתקיפות, איומים, הטרדות, ונדליזם והסתה. הנתונים אינם מלאים בשל פערים בשיטות הדיווח ותת דיווח, ולכן היקף התופעה בפועל עשוי להיות גדול יותר. בקמפוסים האמריקאיים נרשמה ב־2025 ירידה ביחס לשיא של 2024, אך מספר האירועים נותר גבוה בהרבה מזה שבשנים שקדמו למלחמה.
יש להבחין בין מחאה פוליטית חריפה, שהיא חלק מחופש הביטוי, לבין הסתה לאלימות, שימוש במוטיבים אנטישמיים, הדרה של יהודים וישראלים או שלילת זכותם להשתתף במרחב האקדמי. הגבול אינו תמיד פשוט, אך אי בהירות אינה פוטרת אוניברסיטאות מן החובה להגן על חברי הקהילה שלהן. בארצות הברית הוביל לחץ פוליטי ומשפטי לפתיחת חקירות פדרליות ולשינוי נהלים במוסדות רבים. חלק מן הצעדים נועדו להגן על סטודנטים יהודים, אך התערבות ממשלתית אגרסיבית ואיום בצמצום תקציבי מחקר מעוררים גם חשש מפגיעה באוטונומיה האוניברסיטאית ובחופש הביטוי. האתגר הוא לקבוע כללים ברורים נגד הטרדה והסתה, בלי להפוך ביקורת פוליטית לגיטימית לעבירת משמעת.
חשוב להימנע גם מהצגה פשטנית של כל ביקורת על ישראל או כל תמיכה בחרם כביטוי ישיר של שנאת יהודים. חלק משמעותי מן הפעילים בזירה זו רואים עצמם פועלים מתוך מחויבות לערכים אוניברסליים של זכויות אדם, ומתוך רצון להשפיע על מדיניות ישראלית הנתפסת בעיניהם כבלתי מוסרית או בלתי צודקת. משום כך, הקשר בין חרמות אקדמיים לבין אנטישמיות איננו חד משמעי ואיננו זהה בכל ההקשרים והמקרים. האתגר המרכזי הוא אפוא להצליח להבחין בין ביקורת פוליטית לגיטימית, גם כאשר היא חריפה וקשה, לבין מצבים שבהם השיח מאבד את גבולותיו הפוליטיים והופך להדרה או לעוינות כלפי יהודים כיהודים.
התמודדות בישראל: מאירועים נקודתיים למענה מערכתי
כבר בשנת 2013, בעקבות החלטת האגודה האמריקאית ללימודים אמריקאיים להטיל חרם על ישראל, קיימה ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת דיון מיוחד. המשתתפים התריעו מפני תהליך מתרחב וקראו להקמת גוף ממשלתי מתכלל. הוועדה זיהתה שתי סכנות מקבילות: היעדר תיאום לאומי, ומנגד מעורבות ממשלתית ישירה מדי שתציג את האקדמיה כמערכת פוליטית. למרות האזהרות, לא הוקם מנגנון קבוע.
אחרי 7 באוקטובר נדרשו האוניברסיטאות להתמודד עם מאות אירועים: ביטולי כנסים והרצאות, הקפאת הסכמים, סירוב לשותפות בפרויקטים והפגנות בקמפוסים בחו"ל. בשלב הראשון טיפלה כל אוניברסיטה בעצמה במקרים שנגעו לה, בדרך כלל באמצעות לשכות סגני הנשיא לבין לאומיות. ועד ראשי האוניברסיטאות פרסם גילויי דעת נגד אלימות, אנטישמיות וקריאות להשמדת ישראל, והציע לקלוט בישראל חוקרים וסטודנטים יהודים וישראלים שחשים מאוימים בחו"ל.
המחאות והמאהלים בקמפוסים בארצות הברית, באירופה, בקנדה ובאוסטרליה הפכו את שאלת הגבולות של חופש הביטוי למוקד מרכזי. בחלק מן הקמפוסים המחאה הייתה שקטה; באחרים נרשמו השתלטות על מבנים, חסימות, עימותים ומעצרים. השימוע בקונגרס האמריקאי לנשיאות הרווארד, MIT ופנסילבניה המחיש את הקושי להשיב באופן חד לשאלה מתי קריאות קיצוניות הופכות להפרת כללי הקמפוס. תגובותיהן הזהירות עוררו ביקורת חריפה והפכו לסמל של המשבר המוסדי.
בתוך חודשים התברר שהתגובה הנקודתית אינה מספיקה. אותם דפוסים הופיעו במוסדות שונים, ולעיתים אותו מוסד זר פגע בכמה אוניברסיטאות ישראליות. נדרש איגום משאבים: מאגר נתונים משותף, כלים משפטיים ודיפלומטיים, נוסחי תגובה, שיתוף מידע והגדרה של מקרי דגל. ההבנה שמדובר בזירה משותפת הובילה להקמת פורום ייעודי במסגרת ועד ראשי האוניברסיטאות. מטרת הצוות היא לרכז מאמץ מערכתי ומתואם להתמודדות עם התופעה, תוך יצירת תשתית משותפת של ידע, ניטור, איסוף מידע ותגובה אחודה עבור כלל האוניברסיטאות בישראל.
הצוות פועל לזיהוי מוקדם של מגמות, יוזמות וסיכונים בזירה הבין־לאומית, לגיבוש אסטרטגיות פעולה משותפות מול מוסדות וארגונים בעולם, ולחיזוק שיתופי הפעולה האקדמיים והמדעיים של ישראל לנוכח אתגרי התקופה. חברי צוות הפעולה היו סגני הנשיא לבין לאומיות מכל אוניברסיטאות המחקר בישראל, ועוד נציגים ייעודיים שהאוניברסיטאות בחרו למנות לנושא זה. לראש צוות הפעולה מונה עמנואל נחשון, דיפלומט ישראלי לשעבר, שכיהן בין השאר כסמנכ"ל משרד החוץ לענייני דיפלומטיה ציבורית, כדובר משרד החוץ וכשגריר ישראל בבלגיה ובלוקסמבורג. הפורום משתמש גם בשירותי משרד עורכי דין אירופי הממוקם בבלגיה (יוהאן בניזרי ממשרד Kesher Law).
בהמשך, ומתוך ההבנה כי הזירה האירופית הפכה לאחת הזירות הרגישות והמשמעותיות ביותר עבור האקדמיה הישראלית, מונה גם נציג מיוחד לטיפול בנושא האיחוד האירופי, השגריר לשעבר ויועץ לענייני האיחוד האירופי רוני לשנו־יער, במטרה לסייע בניהול המגעים, במעקב אחר ההתפתחויות בזירה זו ובהתמודדות עימן. מימון פעילות זו מגיע מתקציבי האוניברסיטאות. הקמת הצוות נבעה מן ההבנה כי החרם האקדמי אינו מתבטא עוד רק בהצהרות פוליטיות כלליות, אלא בפעולות קונקרטיות המשפיעות בפועל על מחקר, הוראה, שיתופי פעולה בין לאומיים ומעמדם האישי והמקצועי של חוקרים ישראלים.
כבר בשלבים הראשונים של פעילותו זיהה הצוות כי קיים פער משמעותי בין חוויית השטח של חוקרים ומוסדות לבין היכולת למפות את התופעה באופן שיטתי, השוואתי ומגובה נתונים. על רקע זה פותח בסיס נתונים ייעודי שמטרתו לאסוף, לקטלג ולנתח דיווחים על מקרי חרם אקדמי מכלל האוניברסיטאות, תוך הבחנה בין סוגי חרם שונים, רמות פורמליות שונות של החלטות, והקשרים מוסדיים, מקצועיים וגאוגרפיים. דוחות המבוססים על דיווחים אלו יוצאים באופן סדיר.
Horizon Europe והזירה האירופית
Horizon Europe היא תוכנית המחקר והחדשנות המרכזית של האיחוד האירופי לשנים 2021–2027 בהיקף של כ־95.5 מיליארד אירו. ישראל משתתפת בה כמדינה נלווית, בתנאים דומים לאלה של מדינות האיחוד, והיא נהנתה לאורך השנים משיעורי הצלחה גבוהים. חשיבות התוכנית אינה כספית בלבד: היא משלבת חוקרים וחברות ישראליים במאגדים בין לאומיים, יוצרת קשרים ארוכי טווח ומחזקת את מעמדה של ישראל במדע ובטכנולוגיה.
קריאות להשעיית ישראל מן התוכנית נובעות משילוב של ביקורת על המלחמה בעזה, אינטרסים פוליטיים וכלכליים ותחרות על משאבי מחקר. חלק מן העוינות כלפי שיתוף פעולה עם ישראל קדמה ל־7 באוקטובר. לכך מצטרפים מאבקים פנימיים באירופה על חלוקת תקציבים למדינות שאינן חברות באיחוד, וכן חשש מטכנולוגיות בעלות שימוש כפול.
ביולי 2025 הציעה הנציבות האירופית השעיה חלקית וממוקדת של גופים ישראליים ממסלול EIC Accelerator, המיועד לחברות סטארט אפ ולטכנולוגיות קרובות לשוק. ההצעה לא נועדה להוציא אוניברסיטאות וחוקרים מכלל תוכנית Horizon Europe, והיא הוצגה כצעד הפיך. עם זאת, עצם העלאתה יצרה תקדים והמחישה את האפשרות להשתמש בשיתוף הפעולה המדעי ככלי לחץ מדיני.
לצד ההצעה הרשמית פועלים ארגוני זכויות אדם, ארגוני אוניברסיטאות וקבוצות אזרחיות להשעיה רחבה יותר של ישראל מהסכם השותפות ומתוכניות המחקר. המאבק המרכזי נוגע לא רק לתוכנית הנוכחית אלא גם למסגרת הבאה, FP10, המתוכננת לשנים 2028–2034. כללי ההשתתפות, התקציב ומעמדן של מדינות נלוות נקבעים כעת. משום כך השנים הקרובות הן חלון זמן קריטי לפעולה דיפלומטית ואקדמית שתבטיח את מקומה של ישראל במסגרת המחקר האירופית העתידית.
הנתונים שנאספו בישראל
הפורום שהוקם במסגרת ועד ראשי האוניברסיטאות החל לאסוף באופן שיטתי דיווחים מן המוסדות. הממצאים הראו שרוב מקרי החרם מתרחשים באירופה, ובעיקר במערב אירופה, במגוון זירות: כנסים, כתבי עת, אגודות מקצועיות, שיתופי פעולה מוסדיים ומאגדי מחקר. בין המקרים נכללו סירוב להזמין או לארח ישראלים, דרישה להסיר שיוך מוסדי, ביטול הסכמים, והפעלת לחץ על שותפים זרים לפרוש ממיזמים משותפים.
בדוח השני, שסקר את התקופה עד פברואר 2025, חצה מספר האירועים המדווחים את רף החמש מאות. הדוח הצביע על מעבר ממחוות מחאה סמליות לפעולות בעלות השלכות מקצועיות: חסימת גישה למימון, ביטול השתתפות בכנסים, פגיעה בפרסומים והקפאת קשרים מוסדיים. ארגונים המזוהים עם BDS סיפקו לעיתים תשתית רעיונית וארגונית, אך לא כל המקרים נבעו מקמפיין מתואם; חלקם היו החלטות מקומיות או חרם שקט שקשה להוכיח את קיומו.
הדוח השלישי, שסיכם את קיץ-סתיו 2025, תיאר החרפה נוספת: מספר הדיווחים המצטבר חצה את רף האלף, וכרבע מהם עסקו בחרם אישי. מספר אוניברסיטאות אירופיות הטילו בפועל חרם מוסדי מלא, ואחרות לא חידשו קשרים שהוקפאו. בלטו גם אגודות מקצועיות שהציבו תנאים פוליטיים להשתתפות, וכן פגיעה בכעשרים שותפויות ישראליות במסגרת Horizon Europe, בעיקר בספרד, בלגיה ואיטליה.
לצד דוחות ועד ראשי האוניברסיטאות, מוסד שמואל נאמן עוקב מאז 2024 אחר התופעה ומשווה בין לחצים חיצוניים לבין מדדי הביצוע של האקדמיה הישראלית. תמונת המצב, נכון למאי 2026, מצביעה על החרפה ונורמליזציה חלקית של יוזמות חרם, אך גם על יציבות יחסית במדדים מרכזיים: היקף הפרסומים, מענקי ERC ושיתופי הפעולה הבין לאומיים אינם מלמדים בשלב זה על קריסה מערכתית. המסקנה אינה שאין סכנה, אלא שיש חלון זמן לפעולה לפני שהלחצים יתורגמו לפגיעה עמוקה ומתמשכת.
דפוסי החרם והשלכותיהם המעשיות
מן הנתונים עולה שאין תופעה אחת שאפשר להגדירה "חרם אקדמי", אלא רצף של דפוסים בדרגות חומרה שונות. בקצה הגלוי נמצאות החלטות מוסדיות רשמיות: הקפאת הסכם, הפסקת חילופי סטודנטים, איסור על שיתוף פעולה או סירוב להשתתף במאגד שיש בו שותף ישראלי. החלטות כאלה קל יחסית לזהות ולתעד, ויש להן כתובת ברורה שניתן לפנות אליה באמצעים אקדמיים, משפטיים או דיפלומטיים.
לצידן קיימות פעולות של אגודות מקצועיות וכתבי עת: ביטול הזמנות לכנסים, דרישה מחוקר להסתיר או להסיר שיוך מוסדי ישראלי, סירוב למנות ישראלים לתפקידים מקצועיים, או יצירת נהלים שמגבילים קשר עם מוסדות בישראל. בחלק מן המקרים ההחלטה מנוסחת במפורש כצעד פוליטי, ובמקרים אחרים היא מוצגת כשיקול ארגוני או ביטחוני – אך בפועל מפלה חוקרים ישראלים.
הקושי הגדול ביותר הוא החרם השקט. חוקר אינו מקבל תשובה להזמנה לשיתוף פעולה; הצעת מאמר נדחית בנימוק כללי; שותף פוטנציאלי מסביר בשיחה פרטית שאינו יכול לצרף מוסד ישראלי; או שמאגד מחקר נבנה מחדש בלי השותף הישראלי כדי להימנע מלחץ פנימי. במקרים כאלה קשה להוכיח קשר סיבתי בין ההחלטה לבין זהותו הלאומית של החוקר, אך הצטברות העדויות מלמדת על שינוי אקלים משמעותי.
השלכות החרם משתנות לפי שלב הקריירה והתחום. חוקרים בכירים בעלי רשתות מבוססות מסוגלים לעיתים למצוא שותפים חלופיים, ואילו חוקרים צעירים תלויים יותר בהזמנות, מנטורים, כנסים והמלצות. תחומים עתירי תשתיות ומאגדים בין לאומיים פגיעים במיוחד, משום שאי אפשר להחליף בקלות שותף, ציוד או אתר ניסוי. גם מדעי הרוח והחברה נפגעים, בעיקר דרך אגודות מקצועיות, כתבי עת ותוכניות ניידות.
החרם משפיע גם על סטודנטים. ביטול חילופים או חשש מהטרדה בקמפוס מצמצמים הזדמנויות לימוד, פוגעים בניידות ומייצרים תחושת אי ביטחון. סטודנטים ישראלים ויהודים בחו"ל עשויים להימנע מהזדהות, מהשתתפות באירועים ציבוריים או מהבעת עמדה. מנגד, סטודנטים פלסטינים ותומכי מחאה עלולים לחוש שהגבלות גורפות משתיקות ביקורת לגיטימית. מדיניות מוסדית טובה חייבת להגן על שתי הזכויות: ביטחון והשתתפות שווה, לצד חופש ביטוי ומחאה לא אלימה.
מבחינה מוסדית, כל אירוע בודד עשוי להיראות קטן, אך העלות המצטברת גבוהה: זמן הנהלה, ייעוץ משפטי, חיפוש שותפים חלופיים, פגיעה במוניטין ואובדן אמון. לכן נדרש לא רק טיפול במשברים אלא גם מניעה: קשר רציף עם שותפים, הסכמים הכוללים מנגנוני יישוב מחלוקות, נוכחות של ישראלים בגופי הנהגה ומיפוי מוקדם של מוקדי סיכון.
המלצות מדיניות
א. המלצות ברמה הלאומית והממשלתית
בניגוד למצב כיום, שבו הפורום המטפל בתופעת החרמות משתייך לוועד ראשי האוניברסיטאות ולמעשה מתופעל מטעם האוניברסיטאות עצמן בלבד, מומלץ להקים מטה לאומי להתמודדות עם חרמות אקדמיים: גוף בין־משרדי קבוע, בשיתוף משרד החוץ, המועצה להשכלה גבוהה, ות"ת, משרד התפוצות ונציגי האוניברסיטאות (ור"ה), אשר ירכז את הטיפול בתופעות של חרמות אקדמיים נגד חוקרים ומוסדות ישראליים. גוף זה יפעל לאיסוף מידע, גיבוש מדיניות, מתן מענה מהיר לאירועים חריגים, ליווי משפטי ותקשורתי, ותיאום בין כלל הגורמים הרלוונטיים.
יצירת מנגנוני סיוע לחוקרים שנפגעו מחרמות: מומלץ להקים קרן ייעודית שתעניק תמיכה לחוקרים שנפגעו מביטולי כנסים, שלילת שיתופי פעולה, מניעת השתתפות במיזמים בין־לאומיים או הגבלת הזדמנויות מחקר בשל זהותם הלאומית או שיוכם המוסדי. הסיוע יכול לכלול מימון חלופי למחקר, תמיכה בנסיעות, ליווי משפטי וסיוע תקשורתי.
הרחבת קשרים אקדמיים עם אזורים נוספים בעולם: מומלץ להעמיק את שיתופי הפעולה האקדמיים של ישראל עם מוסדות ומדינות באסיה, באפריקה, באמריקה הלטינית ובמדינות המפרץ, לצד המשך חיזוק הקשרים עם אירופה וצפון אמריקה. הרחבתן של רשתות שיתוף הפעולה תפחית את התלות במוקדי כוח אקדמיים מצומצמים ותיצור הזדמנויות חדשות למחקר והוראה, לחדשנות ולניידות סטודנטים וחוקרים. מהלך זה לא יוכל להתבסס על יוזמות מוסדיות בלבד, אלא מחייב השקעה ממשלתית ייעודית ומשמעותית. מומלץ להקים מסלולי מימון ותוכניות מחקר בין־לאומיות ייעודיות למדינות ואזורים אלו, הכוללים מענקי מחקר משותפים, תמיכה בחילופי חוקרים וסטודנטים, מימון כנסים, מרכזי מחקר משותפים ותמרוץ מוסדות אקדמיים לפיתוח שותפויות חדשות. השקעה זו נדרשת בין היתר כדי לפצות, לפחות חלקית, על אובדן הזדמנויות אקדמיות, מחקריות ומוסדיות בזירות מסוימות באירופה ובצפון אמריקה, שבהן חוקרים ומוסדות ישראליים נתקלים בשנים האחרונות בקשיים גוברים. מדיניות פעילה של הרחבת שיתופי פעולה גלובליים עשויה לא רק לצמצם את השפעות החרמות וההדרה, אלא גם לחזק את מעמדה של ישראל כשחקנית אקדמית בין־לאומית הפועלת במרחבים מגוונים.
השקעה לאומית בחשיפה בין־לאומית של המחקר והמדע בישראל: מומלץ לגבש תוכנית לאומית רחבת־היקף להשקעה בחשיפת המחקר האקדמי הישראלי לחוקרים ומוסדות ברחבי העולם, מתוך הבנה כי קשרים אישיים והיכרות בלתי־אמצעית עם האקדמיה הישראלית הם מהכלים היעילים ביותר לצמצום מגמות של חרם, דה־לגיטימציה והדרה. במסגרת זו מומלץ להקצות תקציבים ייעודיים להבאת חוקרים בין־לאומיים לישראל לכנסים, לביקורים אקדמיים קצרי־טווח, לסדנאות מחקר, למפגשים עם חוקרים ודוקטורנטים, לתוכניות שבתון קיץ ולשבתונים מלאים. כיום קיימים פערים משמעותיים בין היקף הביקוש מצד מוסדות וחברי סגל בישראל לבין המשאבים הזמינים לצורך יצירת ביקורים ושיתופי פעולה מסוג זה. השקעה בתחום זה צפויה להניב תרומה אסטרטגית ארוכת־טווח למעמדה הבין־לאומי של האקדמיה הישראלית. הניסיון מלמד כי קיים הבדל משמעותי בין חוקרים אשר נחשפו לישראל ולאוניברסיטאות שלה באופן בלתי־אמצעי, פגשו חוקרים וסטודנטים מקומיים והכירו מקרוב את המורכבות החברתית, התרבותית והאקדמית בישראל, לבין חוקרים שמעולם לא ביקרו בארץ. היכרות אישית וישירה עם מוסדות המחקר בישראל תורמת במקרים רבים ליצירת שותפויות מקצועיות יציבות, ומפחיתה את הסבירות לתמיכה ביוזמות חרם והדרה בעתיד.
בהקשר זה, חשוב במיוחד לתת מענה לפערים בין האוניברסיטאות במרכז הארץ לבין מוסדות בפריפריה. בפועל, חוקרים בין־לאומיים המבקרים בישראל נוטים להגיע בעיקר למוסדות בירושלים ובתל אביב, ואילו אוניברסיטאות בפריפריה, בכללן אלה שבבאר שבע ובחיפה, נהנות פחות מחשיפה זו. לפיכך מומלץ ליצור מסלולי תמיכה ייעודיים לעידוד ביקורים אקדמיים, כנסים ושבתונים במיוחד באוניברסיטאות אלו. להשקעה כזו עשויה להיות השפעה משמעותית על פיתוח רשתות מחקר בין־לאומיות, על חיזוק ההזדמנויות האקדמיות של חוקרים וסטודנטים בפריפריה, ועל צמצום פערים במידת הנגישות של מוסדות שונים בישראל לקשרים אקדמיים גלובליים.
ב. המלצות בתחום הקשרים האקדמיים הבין־לאומיים
חיזוק שיתופי פעולה אסטרטגיים של כל אוניברסיטה ואוניברסיטה עם מוסדות מובילים בכל העולם: מומלץ להשקיע ביצירת שותפויות עומק עם אוניברסיטאות ומכוני מחקר מרכזיים בעולם באמצעות הקמת מרכזי מחקר משותפים, פיתוח תוכניות לדוקטורט כפול, יצירת קרנות מחקר דו־לאומיות והרחבת תוכניות חילופי סטודנטים וסגל. רשתות מוסדיות רחבות ועמוקות מחזקות את עמידותם של הקשרים האקדמיים גם בתקופות של משבר פוליטי.
עידוד השתלבות חוקרים ישראלים בגופי הנהגה אקדמיים בין־לאומיים: מומלץ לעודד ולקדם את מועמדותם של חוקרים ישראלים לתפקידי הנהגה באיגודים מקצועיים, כתבי עת אקדמיים, ועדות מדעיות ורשתות מחקר בין־לאומיות. נוכחות פעילה במוקדי קבלת החלטות בזירה האקדמית העולמית מסייעת בצמצום תהליכי הדרה ובהגברת הלגיטימציה של האקדמיה הישראלית.
ג. המלצות בתחום החינוך, הערכים והמרחב הציבורי
חיזוק השיח על חופש אקדמי והבחנה בין ביקורת פוליטית לבין אפליה: מומלץ לפעול באופן יזום ועקבי בזירה הציבורית, האקדמית והבין־לאומית להבהרת ההבחנה בין ביקורת פוליטית לגיטימית על מדיניות ממשלת ישראל לבין חרמות, הדרה או שלילת שיתופי פעולה אקדמיים על בסיס זהות לאומית או שיוך מוסדי. יש להדגיש כי פגיעה בחוקרים ובמוסדות אקדמיים בשל עצם היותם ישראלים מערערת את עקרונות היסוד של החופש האקדמי, חופש המחקר וחופש הביטוי, העומדים בבסיס המערכת האקדמית הדמוקרטית. בהקשר זה נדרשת פעילות הסברתית ודיפלומטית רחבה, הן ברמה המוסדית של האוניברסיטאות והן ברמה הלאומית, שתציג בפני שותפים וקהלים בין־לאומיים את מורכבותה של האקדמיה הישראלית ואת תפקידה כמרחב ליברלי, ביקורתי ופלורליסטי.
יש להבהיר כי האוניברסיטאות בישראל הן מהמוסדות המרכזיים שבהם מתקיימים חופש ביטוי, דיון ביקורתי, מחקר עצמאי ודו־קיום יום־יומי בין קבוצות שונות בחברה הישראלית, ובכלל זה בין סטודנטים וחוקרים יהודים וערבים הלומדים ופועלים זה לצד זה. לפיכך, החרמת האקדמיה הישראלית אינה רק צעד בעייתי מבחינה מוסרית ועקרונית, אלא גם מהלך הפוגע דווקא במרחבים הליברליים, הביקורתיים והפתוחים ביותר בחברה הישראלית. במקום לחזק כוחות מתונים, לקדם דיאלוג או לעודד שינוי, חרמות אקדמיים עלולים להביא להחלשתם של מוסדות וקהילות הפועלים לקידום ערכים של פלורליזם, שיח פתוח ושיתוף פעולה בין־קהילתי. במובן זה, החרמת האקדמיה הישראלית אינה מקדמת פתרונות או שינוי מדיני, אלא עלולה לתרום דווקא לצמצום המרחבים שבהם מתקיימים מפגש, ביקורת ודיאלוג.
תמיכה ביוזמות חינוך בנושא פלורליזם וחופש אקדמי: מומלץ להשקיע בתוכניות חינוך בין־לאומיות העוסקות בחופש מחקר, סובלנות, פלורליזם והתנגדות להדרה על בסיס לאום, דת או מוצא. פעילות זו יכולה לסייע במיצוב ישראל כשותפה פעילה בשיח העולמי על עתיד האקדמיה והחברה הדמוקרטית. כמו כן מומלץ לעודד מיזמים משותפים בין חוקרים וקהילות מגוונות. מומלץ לתמוך במיזמים אקדמיים משותפים ליהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים, וכן ביוזמות מחקר רב־לאומיות ורב־תחומיות. מיזמים מסוג זה מציגים את המורכבות והגיוון של האקדמיה הישראלית, ומחזקים את מעמדה כמרחב של שיתוף פעולה, מחקר ודיאלוג.
סיכום
ההתמודדות עם חרמות אקדמיים מחייבת תפיסה רחבה החורגת מתגובה נקודתית לאירועים בודדים. מדובר באתגר אסטרטגי ארוך־טווח, המחייב שילוב של פעילות מדינית, חיזוק מוסדי, השקעה בקשרים בין־לאומיים והגנה על עקרונות היסוד של החופש האקדמי. המאבק בחרמות אקדמיים אינו מאבק רק על מעמדה של ישראל בזירה הבין־לאומית, אלא גם על אופייה של האקדמיה כמקום שבו ידע, מחקר ודיאלוג חוצים גבולות פוליטיים.
