ההגירה מישראל: מציאות חדשה ושאלות חדשות

הקדמה

ההגירה אל ישראל הייתה תמיד בראש מעייניה, הן כמדינה הן כחברה. היא נתפסה כסימן מובהק להצלחתה הפוליטית והתרבותית של המדינה, ונותרה מרכיב מרכזי באתוס הישראלי של מולדת שאליה היהודים שבים. מאז הקמת המדינה המודרנית הגיעו לישראל כ-3.5 מיליון עולים. רגשות מעין אלה היו מובנים אולי בשנותיה המעצבות של המדינה. ישראל נדרשה אז להוכיח – הן לעולם הרחב הן ליהדות העולם – שהיא יכולה לשמש יעד מעשי ובר-קיימא לשיבת היהודים, המציע חופש פוליטי, ביטחון אישי והזדמנויות כלכליות העדיפות על אלה שבמקומות אחרים. כיום, אוכלוסיית ישראל עולה על 10 מיליון נפש, נתון ההופך אותה למדינה בינונית על פי אמות מידה אירופיות. ההגירה מהארץ נתפסת כיום בדרך כלל באופן ניטרלי יותר, לעיתים קרובות כתוצאה משילובה של ישראל בכלכלה העולמית וכדרך למימוש עצמי מקצועי. עדיין מתעוררים מעת לעת גלי דאגה בנוגע להגירה, אבל הם נוטים להתרחש במקביל למשברים ביטחוניים.

ההגירה ממנה, לעומת זאת, תפסה מקום שונה מאוד בשיח הציבורי. בעשורים הראשונים לקיומה של המדינה היא נתפסה לעיתים קרובות כמעשה בגידה. בשנות השבעים כינה כידוע יצחק רבין, שכיהן לימים כראש ממשלת ישראל, את המהגרים: "נפולת של נמושות". פחות נודעים אבל לא פחות נוקבים היו דברי מנחם בגין, ראש ממשלה ממסגרת פוליטית שונה בתכלית, שהתבטא על ההגירה במונחים של אובדן יחידות צבאיות. המונחים העבריים עצמם משקפים עמדות אלה: "עלייה" לתיאור ההגירה לישראל, ו"ירידה" לתיאור ההגירה ממנה.

אף שניתוחים דמוגרפיים וסוציולוגיים בנושא ההגירה אל המדינה יש בשפע, לא כך בכל הנוגע להגירה ממנה. חוסר איזון זה קשור פחות לחשיבותם הפוליטית של שני התהליכים ויותר לזמינות הנתונים. במערכת רישום האוכלוסין בישראל, מעמד של עולה הוא קטגוריה מנהלית מוגדרת בבירור. לעומת זאת, מעמד של יורד אינו קיים באופן רשמי. להבחנה זו השלכות מרחיקות לכת על מדידת ההגירה אל מחוץ למדינה ועל ניתוחה. מבחינת הרשות הסטטיסטית הישראלית, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס, ישראל), נתוני העלייה הם בעיקרו של דבר ספירת אירועים הניתנים לצפייה. סטטיסטיקת ההגירה מישראל (ירידה), לעומת זאת, מחייבת הערכת תופעה חמקמקה יותר מטבעה.

למן סוף שנות הארבעים נמדדת ההגירה מישראל באמצעות רישומים של מנהל ביקורת הגבולות, העוקב אחר כל התנועות הבינלאומיות של אזרחי ישראל ושל תושבי הקבע שלה. לאורך כל תקופה זו הוגדר מהגר (יורד) באופן כללי כאדם העוזב את ישראל ונשאר בחו"ל תקופה ממושכת. ההגדרה המדויקת של המושג "תקופה ממושכת" התפתחה בשמונת העשורים האחרונים. היא עברה התאמות ששיקפו שינויים נרחבים בדפוסי החיים, ובפרט את העלייה בניידות הבינלאומית ובתופעת המגורים הכפולים, ואת הופעת הסדרי תעסוקה חוצי-מדינות. עם זאת, העיקרון המרכזי נותר ללא שינוי: מהגר מישראל, או יורד, הוא אדם שלאחר עוזבו את ישראל מבלה את רוב השנה בחו"ל, בין ברציפות בין במצטבר. מהגר חוזר הוא אדם השב לישראל לאחר שהות ממושכת בחו"ל ומבלה בה לאחר מכן את רוב השנה. הגדרות אלו אינן מבוססות על כוונות או על תוכניות לעתיד אלא על דפוסי מגורים שנצפו בפועל.

לפיכך, התשובה לשאלה "כמה מהגרים ישראלים יש?" תלויה במידה רבה בשאלה מי נחשב ישראלי. אין לכך תשובה נכונה לחלוטין או שגויה לחלוטין; הבחירה בין ההגדרות תלויה במטרה שהיא משרתת ובסוגיה המדינית הספציפית הנדונה. לרוב, הדיונים הציבוריים הסוערים בנושא "המספר האמיתי של הישראלים" מחטיאים נקודה זו לחלוטין. המשך מאמר זה מתמקד ברמות ההגירה מישראל שנצפו לאחרונה. ראשית, אציג את הנתונים הקיימים ואדון בפרשנויות אפשריות למגמות האחרונות; שנית, אבחן שני היבטים של הגירה מישראל שלעיתים קרובות מתעלמים מהם: השפעתה הדמוגרפית על אוכלוסיית ישראל ותרומתה לאוכלוסיית היהודית בתפוצות.

הגירה של ישראלים למן 2009 ואילך: מבט מקרוב על המציאות המתהווה

על פי הערכות מומחים, האוכלוסייה הכוללת של הישראלים המתגוררים בחו"ל עמדה ב-1 בינואר 2022 על 630 אלף נפש. מאז, שיעור ההגירה מישראל עלה, ועל פי ההערכות העדכניות ביותר (1 בינואר 2025), גודל האוכלוסייה הזאת הוא 755 אלף נפש. נתונים אלה כוללים את כל הישראלים – אזרחים או תושבי קבע, בין אם נולדו בישראל בין היגרו אליה – שחיו בעבר בישראל ועזבו אותה כדי להתיישב בחו"ל לטווח ארוך. הם אינם כוללים את אלו שהיגרו מישראל ונפטרו. האוכלוסייה שנולדה בישראל היא כחצי מהסך הכולל.

בהתחשב בכך שאוכלוסיית ישראל עמדה באותה תקופה על כ-9.8 מיליון נפש, אוכלוסיית הישראלים המתגוררים בחו"ל הגיעה לכ-7% מכלל האוכלוסייה הישראלית בעולם. אם כוללים את הילדים שנולדו בחו"ל להורים מהגרים מישראל עולה מספר זה לכ-1 מיליון.

בשנים 2019-2009 עמד מספר העוזבים מישראל לטווח ארוך על כ-5 אנשים לכל 1,000 תושבים, בשנה, בעוד מספר החוזרים לטווח ארוך עמד על כ-3 לכל 1,000. בכל שנה עלה מספר העוזבים על מספר השבים, דבר שהביא לאובדן נטו של כ-2 אנשים לכל 1,000 תושבים בשנה כתוצאה מהגירה. מסקנה זו אינה מביאה בחשבון את העולים החדשים, כך שייתכן שמאזן ההגירה הכולל היה חיובי. עם זאת, ההגירה כשלעצמה הייתה גורם שגרע מגודל האוכלוסייה בישראל. אגב, רמות אלה נחשבות נמוכות בהשוואה לסטנדרטים בינלאומיים.

בשנת מגפת הקורונה (2020) חלה ירידה של כ-20% במספר היוצאים מישראל בעוד מספר השבים עלה בשיעור דומה, דבר שהביא למאזן הגירה נטו אפסי כמעט. חלק ניכר משינוי זה אפשר לייחס להגבלות על הנסיעות הבינלאומיות, שגרמו לישראלים רבים לשנות את תוכניותיהם, למשל, דחיית היציאה לחו"ל או הקדמת השיבה לישראל. המציאות שלאחר המגפה הייתה מעניינת. ב-2021, כשמגבלות המגפה היו עדיין בתוקף, גם אם בהיקף מצומצם יותר, שב דפוס ההגירה לקדמותו קודם המגפה. לאחר מכן, ב-2022, עלה שיעור העזיבה בחדות בעוד שיעור החזרה נותר ללא שינוי ניכר. ב-2023 עלה שוב שיעור העזיבה, והפעם לווה בירידה בשיעור החזרה. ב-2024 נותר שיעור העזיבה גבוה באופן חריג, גם אם נמוך במקצת מזה של 2023, בעוד שיעור החזרה המשיך לרדת.

בשנים 2024-2023 עמד מאזן ההגירה נטו של ישראלים על 6-5 אנשים לכל 1,000, כמעט פי שלושה מהשיעור שנרשם סמוך לתחילת המגפה וסמוך לאחריה. מבחינה היסטורית, שיעורי הגירה אלו נצפו לאחרונה בשנות השבעים, הנחשבות בדרך כלל תקופה של שיעורי הגירה גבוהים. נכון להיום אין הסבר חד-משמעי אחד לעלייה הפתאומית בהגירה מישראל. המלחמה בעזה, שפרצה בעקבות המתקפה בהנהגת חמאס על היישובים היהודיים בדרום ישראל באוקטובר 2023, בצירוף הסכסוכים העוקבים עם לבנון ועם איראן, הם גורמים אפשריים ברורים לכך. עם זאת, הם אינם יכולים לספק את ההסבר המלא. העלייה בהגירה החלה בבירור ב-2022, לפני התרחשות אירועים אלה. על סמך עובדה זו אפשר לראות במלחמות גורמים תורמים בלבד.

מעבר לכך, מחקרים קודמים בנושא ההגירה מישראל מצאו שוב ושוב שעולים חדשים לישראל הם הקבוצה המועדת ביותר להגירה. בהקשר זה ראוי לזכור שלישראל הגיע גל עלייה גדול מרוסיה ומאוקראינה בעקבות פרוץ המלחמה בין רוסיה לאוקראינה בפברואר 2022. ב-2022 לבדה, מספר העולים החדשים משתי מדינות אלה היה גבוה בערך פי ארבעה בהשוואה לתקופה שלפני מגפת הקורונה. נוכח זרם כזה, אפשר לצפות לעלייה מסוימת בהגירה מישראל בהמשך. ייתכן שחלק מהעולים ביקשו להשיג אזרחות ודרכון ישראליים כמין ביטוח קודם חזרתם למדינות מוצאם, וייתכן שאחרים בחרו לעבור למדינה שלישית.

ראוי גם לציין שמגפת הקורונה גרמה להגירה הבינלאומית זעזוע גדול. עקב הגבלות הנסיעה, רבים ממעברי המגורים, הביקורים ארוכי הטווח במוסדות אקדמיים וצורות אחרות של הגירה לטווח ארוך הפכו בלתי-אפשריים. ייתכן אפוא שתקופת הפוסט-מגפה כוללת מרכיב של איזון מחדש בהגירה, אשר בו הנסיעות שנדחו או בוטלו מפוצות כעת בתנועה מוגברת. יהיה זה הוגן לציין שאף שהתגברות ההגירה מישראל בתקופה שלאחר המגפה היא עובדה מוגמרת שאין עליה עוררין, הגורמים לה עדיין אינם מובנים דיים. להבנת גורמים אלה צריכה להיות עדיפות ראשונה במעלה הן בקרב חוקרים הן בקרב קובעי מדיניות.

השפעת ההגירה על אוכלוסיית ישראל

אחת הדרכים להערכת השפעת ההגירה מישראל על גודל האוכלוסייה בישראל היא הצבתה בהקשר של משפחת העמים האירופית והעלאת השאלה כמה הייתה ישראל מרוויחה לו היו כל המהגרים נשארים במדינה. זו אינה שאלה טריוויאלית. בהתחשב בכך שהגירה נתפסת לרוב בשיח הציבורי בישראל כהפסד, מפתיע לגלות שהערכה כזאת לא בוצעה עד כה. תרגיל זה מעיד על יותר מדבר אחד. ישראל היא מדינה קטנה מבחינת שטחה אבל לא מבחינת גודל אוכלוסייתה. לדאבון הלב מתעלמים בדרך כלל מעובדה זו הן בשיח הציבורי הן בשיח האקדמי; השפעתה התרבותית והכלכלית של מדינה קשורה לגודל אוכלוסייתה לא פחות מלגודל השטח שהיא תופסת.

גם העובדה שאירופה היא יבשת מפוצלת מאוד מבחינה פוליטית ותרבותית אינה מוערכת כראוי. גודל אוכלוסייתה החציוני בה יעמוד ב-2025 על פחות מ-6 מיליון נפש למדינה. בהיותה בעלת אוכלוסייה של כ-10 מיליון נפש, ישראל גדולה מכל אחת ממדינות סקנדינביה למעט שוודיה. היא גדולה גם מאוסטריה, מהונגריה ומשווייץ – כולן שחקניות פוליטיות וכלכליות חשובות באירופה. איזו השפעה הייתה להגירה על גודל האוכלוסייה בישראל? כל שנדרש לעשות כדי לענות על שאלה זו הוא להוסיף את 755 אלף הישראלים המתגוררים בחו"ל לאוכלוסיית ישראל הנוכחית. כך יגיע מספר תושבי ישראל לכ-10.7-10.5 מיליון, קרוב לגודל האוכלוסייה של שוודיה. הוספת מיליון ישראלים הייתה מביאה לתוצאה דומה.

בהתחשב בכך שבזמן כתיבת שורות אלה (2026) אוכלוסיית ישראל חצתה כבר את רף 10 מיליון הנפשות וצפויה להגיע למספר תושבי שוודיה ואף לעקוף אותו בתוך זמן לא רב, הייתה עשויה להיגרם בכך תוספת צנועה למדי לגודלה של ישראל ולמעמדה בהיררכיה המספרית של מדינות אירופה. מבחינה מספרית גרידא, אפוא, לא הייתה להגירה השפעה שלילית בעלת משמעות על גודל אוכלוסיית ישראל. הוספת המהגרים "בחזרה" לא הייתה משפרת באופן ניכר את מעמדה של ישראל בדירוג האירופי או העולמי מבחינת גודל האוכלוסייה, ואפשר אף לטעון שהיא לא הייתה משנה את מעמדה הגיאו-פוליטי של המדינה בסדר גודל בעל משמעות.

ההגירה והתפוצה היהודית: תמונת ה"ישראליזציה"

השפעתם המספרית של המהגרים מישראל על הקהילות היהודיות בתפוצות לא זכתה עד כה לתשומת לב רבה. גם עובדה זו מצערת, שכן נוכחות מספרית גדולה או גדלה עשויה להתבטא בהשפעה תרבותית ניכרת, הולכת וגוברת, של החברה הישראלית על החיים היהודיים בתפוצות. מתגלה כאן דפוס מעניין: בחלק מהקהילות היהודיות הקטנות, המהגרים מישראל הם כיום מיעוט חשוב מאוד מבחינה מספרית. במדינות הסקנדינביות, יהודים ילידי ישראל הם קרוב ל-20% מהאוכלוסייה היהודית או אף יותר מכך.

שימו לב לכך שבשתי קהילות יהודיות גדולות למדי באירופה: בריטניה וגרמניה, יהודים ילידי ישראל הם 7%-15% מכלל האוכלוסייה היהודית. אפשר להשוות זאת באופן כללי להשפעה המספרית של ההגירה על החברות הבריטית והגרמנית בכללותן. לפיכך, בעוד חברות מערב אירופיות מתגוונות באמצעות הגירה, הקהילות היהודיות שלהן מתגוונות בדרכן שלהן: הן זוכות לשיעור גדל והולך של ילידי ישראל. השפעתה התרבותית של ישראל צפויה לגדול בעקבות התרחבותה הדמוגרפית בתפוצות. קהילות אלו צפויות לאבד חלק ממה שנחשב בעבר "יהודי" ולהתקרב לתפיסות הישראליות של היהדות.

חשוב לציין שהנתונים המוצגים בסעיף זה שמרניים במכוון, ולכן ממעיטים בהערכת היקף ה"ישראליזציה" של קהילות התפוצות. הם מבוססים אך ורק על אנשים שנולדו בישראל, שאפשר לזהותם במפקדי אוכלוסין ובסקרים לאומיים. הם אינם כוללים את ילדיהם שנולדו במקום ואת המהגרים הישראלים שלא נולדו בישראל. אם נכלול קבוצות אלה נקבל שיעורים גבוהים באופן ניכר – אולי אף כפולים מהם. לשם המחשה, בבריטניה ובגרמניה עשויים השיעורים המתוקנים לנוע בטווח שבין 15% ל-30%.

סיכום

מאמר זה הציג תמונה מקיפה של אוכלוסיית המהגרים הישראלים. ממדיה הובהרו. הוצג שכל ניסיון לכמת אוכלוסייה זו מחייב הגדרה ברורה, ושהשימוש בהגדרות שונות עשוי להוביל לאומדנים שונים בתכלית. באופן ספציפי, "בין שלושת רבעי מיליון למיליון" היא תשובה סבירה לשאלה כמה ישראלים מתגוררים בחו"ל. מעבר לכך הובא שההגירה מישראל גברה בתקופה שלאחר הקורונה אף שהסיבות המדויקות לכך אינן ידועות עדיין. זוהי נקודה בעלת חשיבות עליונה. גיבוש מדיניות בתחום זה ובכל תחום אחר צריך להתבסס על הבנה נכונה של הגורמים השורשיים של התופעות. המציאות של שיעור הגירה גבוה עלולה להיראות עגומה מבחינה נורמטיבית, אבל יש לבחון אותה קודם קבלת החלטות וגיבוש מדיניות. יישום רגישויות ישנות עלול להניב תוצאות לא חיוביות בהקשר של המציאות החדשה.

ההגירה מישראל נחשבת זה כבר תופעה לא רצויה מנקודת מבטם של הפוליטיקאים הישראלים. עם זאת, מבחינה דמוגרפית גרידא, השפעתה על הדמוגרפיה של ישראל זניחה למדי. החזרת כל המהגרים "הביתה", כתרגיל מספרי, אינה משנה באופן ניכר את מעמדה של אוכלוסיית ישראל במונחים גיאופוליטיים רחבים. ישראל היא מדינה בינונית בגודלה בהשוואה לגודל האוכלוסייה האופייני למדינות אירופה. מציאות בסיסית זו לא הושפעה עד כה מההגירה. בתפוצה היהודית, התמונה שונה. למרות ההיבטים השליליים של עזיבת ישראלים את המדינה, הצד החיובי הוא שעבור כמה קהילות גולה קטנות עשויה הגעת הישראלים לחולל שינוי מהפכני, הן מבחינה דמוגרפית הן מבחינה תרבותית.

הסיפור הדמוגרפי של הגולה היהודית במחצית השנייה של המאה העשרים היה ברובו סיפור של הזדקנות, נטישה ושיעור פריון נמוך. כתוצאה מכוחות אלה, קהילות יהודיות במקומות רבים – ובהחלט בחלקים נרחבים של אירופה – הלכו והצטמצמו בהדרגה. היעלמותן הסופית כתוצאה מעודף מתמשך של מקרי מוות על פני לידות נראתה כמעט בלתי-נמנעת. נראה שהגעת הישראלים, לפחות לחלק מהקהילות הללו, הפכה את המגמה הדמוגרפית. היא אומנם לא שינתה את מאזן הלידות והפטירות, אבל היא אפשרה לקהילות לצמוח או להתייצב באמצעות ההגירה. היא גם שינתה את הרכבן ואת תרבותן. משמעותן המלאה של התפתחויות אלה תתברר עם הזמן.

המלצה על "מחקר נוסף" היא מסקנה שגרתית של מרבית המחקרים במדעי החברה כיום. ואולם, במקרה זה יש הצדקה חזקה במיוחד לכך. נתונים סטטיסטיים על גודלן של האוכלוסיות היהודיות ברחבי התפוצות מתפרסמים באופן שוטף הודות למאמציהם של הדמוגרפים במכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים. מעולם לא התקיים מנגנון דומה ביחס לנתונים על אוכלוסיות של ישראלים בחו"ל. פרסומם היה מאז ומתמיד עד הוק. מחקר יסוד על אוכלוסיות הישראלים פורסם בתחילת 2025 על ידי המכון לחקר מדיניות יהודית בלונדון. מחקר זה המשמש נקודת ייחוס שעליו מתבססים הניתוחים המוצגים כאן, ראוי שיעודכן במרווחי זמן קבועים ויורחב כך שיכלול היבטים נוספים בדמוגרפיה של אוכלוסייה זו. אם ברצוננו לגבש מדיניות מושכלת כלפי ישראלים החיים בחו"ל, יש לתעד אוכלוסייה זו באופן שיטתי.

בתחום גיבוש המדיניות, הגיעה העת שהסוכנות היהודית – זרוע מרכזית של מדינת ישראל הפועלת בתפוצות – וארגונים יהודיים אחרים יפתחו מדיניות המביאה בחשבון את נוכחותם המשמעותית של ישראלים בקהילות היהודיות ברחבי התפוצות. במקומות מסוימים, ובמיוחד באירופה, הישראלים גם משנים את פניהן התרבותיים של הקהילות הקיימות וגם מחזקים אותן מבחינה דמוגרפית. לגידול באוכלוסיות הישראליות השפעה משמעותית במיוחד על מספר הילדים היהודים, בשל הפריון הגבוה יחסית של הישראלים. באופן מסורתי, מדיניותה של ישראל בתפוצות התמקדה בעידוד העלייה לישראל ובהקלתה. קו פעולה זה צפוי להישאר החשוב ביותר גם בעתיד. ואולם, לצדו צריך להתפתח קו פעולה נוסף: שמירה על זיקתם של ישראלים החיים בחו"ל לישראל ולתרבות הישראלית. זמנים חדשים ותנאים חדשים מחייבים פתרונות חדשים.

על ממשלת ישראל להקים צוות משימה ייעודי שמטרתו לזהות את קבוצות האוכלוסייה השוקלות להגר מישראל, ולפעול מולן כדי לבחון האם קיימים פתרונות שיוכלו לעודד אותן להישאר בארץ. כמעט בוודאות קיים קשר בין המצב הביטחוני לבין ההחלטה של אנשים לעזוב את ישראל, במיוחד בקרב משפחות שבהן אחד מבני הזוג שירת תקופות ממושכות מאוד במילואים. תוכניות שיציעו, למשל, מענקים ותמריצים לאקדמאים, רופאים ובעלי מקצועות מבוקשים אחרים, עשויות לסייע בשיפור שיעורי ההישארות בישראל בקרב אוכלוסיות משכילות ובעלות הכנסה גבוהה, שהמשך שהותן בארץ חיוני לכלכלה ולחוסנה של המדינה.