ראש הפרויקט: יעקב כץ
משתתפים:
איטה אלקלעי | מיכל בר-אשר סיגל | שלומי ברזניק | בארי גלטמן | אור הורביץ | הילה זהבי | גיל טרוי | דב מימון | דניאל סטייצקי | נח סלפקוב | רייצ'ל פיש | שלמה פישר | שרון פרדו | שוקי פרידמן | אלי קנאי | שמואל רוזנר | ידידיה שטרן | מאט שפירו
עמדות יהדות העולם בסוגיית השימוש בעוצמה פוליטית וצבאית: דיאלוג יהודי עולמי של JPPI 2026
מבוא
סוגיית הכוח הצבאי היהודי ניצבת בלב אחד השינויים המשמעותיים ביותר בהיסטוריה היהודית המודרנית. במשך קרוב לאלפיים שנה חיו רוב היהודים ללא ריבונות, ללא צבא וללא שליטה משמעותית על ביטחונם הקולקטיבי. הקמתה של מדינת ישראל שינתה מצב זה מן היסוד. היהודים הפכו אחראים לא רק להגנתם העצמית, אלא גם להפעלת כוח פוליטי וצבאי. מעבר זה עיצב עמוקות את הזהות הישראלית וממשיך להשפיע על מערכת היחסים שבין ישראל לבין הקהילות היהודיות ברחבי העולם.
עבור הישראלים, הכוח הצבאי הוא מציאות מוחשית. השירות הצבאי שזור במרקם האזרחות והחיים הלאומיים. מרבית היהודים בישראל משרתים בצה"ל או חיים בסמיכות למי שמשרתים בו. הצבא אינו מושג מופשט; הוא מוסד המהווה חלק מההוויה הישראלית ומגן על משפחות, על קהילות ועל המדינה עצמה. עבור רוב יהודי התפוצות החוויה שונה מאוד. מעטים מהם משרתים בכוחות המזוינים של מדינות מולדתם, ומעטים אף יותר באים במגע עם מוסדות צבאיים כחלק מרכזי מחיי היום יום שלהם. לפיכך הכוח הצבאי היהודי נתפס לעיתים קרובות דרך עדשות מוסריות, פוליטיות וסמליות, ולא מתוך ניסיון ישיר. בעוד ישראלים נוטים לראות בכוח צבאי בראש ובראשונה אמצעי הכרחי להישרדות לאומית, רבים מיהודי התפוצות בוחנים אותו גם דרך שאלות אתיות רחבות יותר הנוגעות לצדק, לאחריות ולשימוש הראוי בכוח.
הבחנה זו משקפת דפוס היסטורי עתיק יותר. כאמור, במשך מאות שנות גלות, ליהודים לא היו אמצעים להגנה עצמית והם היו תלויים בשליטים לא יהודים להגנה. בנסיבות אלה, עוצמה צבאית כמעט לא נחשבה כאידיאל יהודי. תחת זאת פיתחה התרבות היהודית מודלים חלופיים למצוינות גברית שהתמקדו בלימוד, בהשכלה תורנית, בדבקות דתית, באחריות קהילתית ובהתנהגות מוסרית. חוקרים אחדים טענו כי הציוויליזציה היהודית יצרה תפיסה ייחודית של מידות טובות שעמדה בניגוד לאידיאלים מערביים דומיננטיים אשר נקשרו לכיבוש, תוקפנות ותהילה צבאית. אם מקבלים פרשנות זו במלואה ואם לאו, ברור שחוויית הגלות הותירה חותם עמוק על עמדות היהודים כלפי עוצמה ושימוש בכוח.
התנועה הציונית ביקשה לשנות מצב זה. אחת ממשאיפותיה המרכזיות הייתה נורמליזציה של החיים היהודיים. היהודים ישובו להיות עם ריבוני המסוגל להגן על עצמו, לעבד את אדמתו, לנהל מוסדות שלטון ולשאת באחריות פוליטית. עצמאות צבאית הייתה מרכיב חיוני ביותר בחזון זה, במיוחד לנוכח ההתנגדות הערבית המתמשכת לציונות, ובהמשך לכך, הלקחים המרים ביותר של השואה. עם זאת, הציונות מעולם לא ראתה בכוח צבאי אמצעי להישרדות בלבד. הוגים ציונים רבים האמינו כי שיבת העם היהודי אל בימת ההיסטוריה העניקה הזדמנות לבטא ערכים יהודיים ייחודיים בפוליטיקה, בחברה, בכלכלה ואף בלחימה. השאיפה הייתה לא רק להיות "ככל הגויים" אלא גם להדגים כיצד הציוויליזציה היהודית יכולה לעצב את החיים הציבוריים בדרכים מופתיות. רעיון זה בא לידי ביטוי בתפיסתו של דוד בן־גוריון שישראל צריכה להיות "אור לגויים" (ישעיהו מב, ו).
שאיפה זו קיבלה ביטוי גם באידיאל של "טוהר הנשק". עיקרון זה נוסח לראשונה בידי מנהיג תנועת העבודה ברל כצנלסון, ומאוחר יותר שולב באתוס הערכי של צבא ההגנה לישראל. על פי עיקרון זה, יש להשתמש בכוח צבאי רק כאשר הדבר הכרחי, ויש להימנע ככל האפשר מפגיעה בחפים מפשע. על פי תפיסה זו, מן המדינה היהודית מצופה לא רק להפעיל כוח אלא להפעיל אותו באופן מוסרי.
עם זאת, בעשורים האחרונים התפתחו בחברה הישראלית תפיסות חלופיות. קולות מן הציונות הדתית והמחנה השמרני טענו כי האתיקה הצבאית המערבית אינה נותנת מענה הולם לאיומים בני זמננו, בייחוד בכל הקשור לעימותים א סימטריים עם ארגונים כמו חמאס וחיזבאללה, הפועלים מתוך אוכלוסייה אזרחית; עוד טענו כי אתיקה זו משקפת השפעות של המסורת הנוצרית. מנגד, לטענתם, האתיקה הצבאית היהודית, המבוססת על ההלכה, אומנם אוסרת פגיעה מכוונת באזרחים במהלך לחימה, אך היא "מקילה" יותר בעניין נפגעים אזרחיים ו"בלתי מעורבים". גישה זו נוטה להעניק משקל רב יותר להשגת ניצחון צבאי ולהבטחת הישרדותה של האומה, יחד עם שמירה על מחויבות למגבלות מוסריות.
הדיאלוג היהודי העולמי 2026 נועד לבחון את השאלה בהיבט רחב יותר: כיצד על היהודים להבין את מושג הכוח כעת, כשהם מחזיקים בו? ליתר דיוק, מטרתו הייתה להבין כיצד יהודי התפוצות תופסים את עוצמתה הצבאית של ישראל לאחר כמעט שנתיים של מלחמה בעקבות המתקפות ב־7 באוקטובר, ועל רקע הביקורת הבין־לאומית הנרחבת על התנהלותה של ישראל ברצועת עזה. מספר גורמים עומדים ברקע דיאלוג זה.
עמדות התפוצות כלפי הצבא הישראלי
לאחר מלחמת העולם השנייה, אף שיהודי התפוצות לא אימצו לעצמם אורח חיים צבאי, הם בירכו על הקמתו של צבא ישראלי המסוגל להדוף את צבאות ערב במלחמת העצמאות בשנת 1948 ולהשיג ניצחון צבאי מרשים במלחמת ששת הימים. הערכה זו התחזקה גם בזכות האופן שבו ישראל הציגה את מפעלה הצבאי. ישראל הדגישה כי צבאה הוא בראש ובראשונה צבא הגנתי, כפי שמעיד שמו – צבא הגנה לישראל (צה"ל). נוסף על כך, ישראל מציגה את צבאה כמי שפועל בהתאם לעקרונות ולמגבלות של "טוהר הנשק": הגבלת השימוש בכוח כנגד לוחמים בלבד, וניסיון לצמצם ככל האפשר את הפגיעה באזרחים.
עם זאת, במהלך העשורים האחרונים, ככל שגברה אי הנוחות בקרב הקהילה היהודית ליברלית בארצות הברית ביחס למדיניות ממשלות ישראל, חלחלה אי נוחות זו גם לשאלות הנוגעות לאופן שבו ישראל מפעילה כוח צבאי. מגמה זו התחזקה במיוחד לנוכח העובדה שאחד הסמלים החזותיים המרכזיים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני היה דימויים של ילדים פלסטינים מתים, איקונוגרפיה שהפכה נפוצה במיוחד במלחמה הנוכחית.
במקביל, התפתחויות בליברליזם ובזרמים הפרוגרסיביים במערב, במיוחד בקרב הדור הצעיר, החריפו את הפערים בין ישראלים לבין רוב יהודי התפוצות באופן שבו הם תופסים עוצמה צבאית ושימוש בכוח בכלל. ישראלים נוטים לראות בכוח אמצעי הכרחי להגנה על ריבונות המדינה ועל ביטחון אזרחיה, במיוחד בעשור האחרון, שבו המלחמות נתפסות יותר ויותר כא סימטריות ולעיתים קרובות מתנהלות מול שחקנים לא מדינתיים. יהודים אמריקאים צעירים רבים, המרוחקים יותר מעימותים קיומיים ישירים ומתמשכים, מעדיפים להסתמך על סדר בין־לאומי ליברלי שבו מחלוקות נפתרות באמצעות משא ומתן.
מלחמת ישראל-עזה 2023–2025 חידדה באופן משמעותי סוגיות אלו. ישראל ספגה מספר רב של נפגעים אזרחיים וצבאיים במתקפת 7 באוקטובר 2023 ובמהלך המלחמה שבאה בעקבותיה (כ־2,000 הרוגים ואלפי פצועים), ואילו צה"ל הרג עשרות אלפי פלסטינים, בהם נשים, ילדים ותינוקות. ישראל הואשמה בביצוע פשעי מלחמה, בכללם טיהור אתני ורצח עם. במקומות רבים בעולם האשמות אלו קנו להן אחיזה והן נתפסות כעובדה, או לפחות כעמדה הרווחת. לפיכך, מלחמת עזה עוררה מחשבות, ספקות ותחושות חדשות ביחס לישראל, לצה"ל ולכוח צבאי בקרב רוב יהודי התפוצות, והעצימה תחושות ותפיסות שכבר היו קיימות. מחשבות ותחושות אלה לא היו אחידות; הן התפתחו בכיוונים רבים וכללו גוונים וניואנסים רבים. במסגרת הדיאלוג היהודי העולמי 2026 ביקשנו להבין מחשבות ותחושות אלה על כל מורכבותן.
הדיאלוג של שנת 2026
הדיאלוג היהודי העולמי 2026 בחן אם היחס לכוח צבאי הופך לקו שבר חדש בין ישראל ליהדות התפוצות. האם יהודי התפוצות מפתחים תפיסה שונה מזו של הישראלים באשר לעוצמה, ריבונות וכוח? האם דפוסי ההזדהות המסורתיים עם ישראל משתנים? נוסף לכך ביקשנו להבין את השפעת מלחמת עזה: כיצד הגיבו אליה יהודים בני גילים ורקעים שונים, וכיצד התייחסו להאשמות הרווחות שלפיהן ישראל מבצעת פשעי מלחמה ואף רצח עם? ידוע לנו כי הרוב המכריע של הקהילה היהודית הזדהה עמוקות עם ישראל. עם זאת, מלחמה זו, והיקף הנפגעים הפלסטינים, העניקו קול ולגיטימציה במידה חדשה לביקורת יהודית על ישראל ואף לעמדות אנטי־ישראליות ואנטי ציוניות.
הדיאלוג היהודי העולמי 2026 היה תרגיל במחקר איכותני. בשונה מסקרי דעת קהל, מטרתו לא הייתה למדוד את שיעור התמיכה בעמדות שונות, אלא לחשוף כיצד יהודי התפוצות חושבים על סוגיות אלה, כיצד הם שוקלים אותן ומתדיינים עליהן. באמצעות שיחות מעמיקות ומתמשכות עודדו המשתתפים לבחון את אי הוודאות שלהם, את הסתירות הפנימיות ואת התפתחות תפיסותיהם לאורך הדיון. מטרת הדיאלוג לא הייתה לקבוע כמה יהודים מחזיקים בדעה מסוימת, אלא להבין כיצד יהודים מעורבים ובעלי מחשבה מעמיקה מתמודדים מבחינה רעיונית עם סוגיות מורכבות.
המתודולוגיה והמשתתפים
הדיאלוג כלל עשרה מפגשים מקוונים מונחים ובהם 108 משתתפים מארצות הברית, קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד ודרום אפריקה. שבעים משתתפים גם מילאו שאלון. למשתתפים הייתה זיקה יוצאת דופן לישראל. רבים מהם ביקרו בה פעמים רבות, קיימו קשרים אישיים עם ישראלים או נשאו בתפקידי הנהגה בארגונים יהודיים. המדגם כלל גם מספר ניכר של יהודים אורתודוקסים, אם כי רוב המשתתפים הגדירו את עצמם ליברלים מבחינה פוליטית, או נוטים לליברליות.
צוות המחקר נתקל בקשיים בלתי צפויים בארגון המפגשים. אף שארגונים רבים הביעו בתחילה עניין רב בהשתתפות, התברר כי גיוס המשתתפים היה מורכב יותר מבשנים הקודמות. קושי זה כשלעצמו היווה ממצא. נראה כי יהודים רבים חשים תשישות מהצורך המתמשך לעסוק בישראל ולהגן עליה. אחרים נראו מהססים להשתתף בדיון פומבי בנושאים שנתפסו בעיניהם כואבים, מפלגים או מורכבים מבחינה מוסרית.
מרכזיות האמביוולנטיות
הממצא הבולט ביותר של הדיאלוג היה שכיחותה של האמביוולנטיות. המשתתפים דחו שוב ושוב קטגוריות פשוטות כגון "תומך", "ביקורתי", "פרוישראלי" או "אנטי־ישראלי". רבים מהם הביעו בעת ובעונה אחת תחושות של גאווה ואי נוחות. הם הביעו הערכה כלפי חוסנה של ישראל, יכולותיה הצבאיות והישגיה, ובה בעת הביעו דאגה מן ההשלכות האנושיות של הפעילות הצבאית ומן הכיוון המוסרי של הפוליטיקה הישראלית. דבריו של אחד המשתתפים מהוועד היהודי האמריקאי (AJC) מדגימים זאת היטב: "אני מאמין שליהודים יש גאווה רבה בעוצמתו של הצבא הישראלי, בתחכום של שירותי המודיעין שלו, ובמה שהוא מסוגל להשיג בלבנון, באיראן ובסוריה. ובאותה עת, כיום, היכולת האדירה הזו להפעיל כוח נגד אויביו מעוררת לעיתים תחושת אי נוחות, משום שכאן היא נתפסת לעיתים כמאבק לא שוויוני – לא כל כך נגד אויביו כמו חמאס, אלא לנוכח הנזק האגבי הנגרם לאזרחים בעזה… ההיבטים הללו של העוצמה הצבאית הישראלית גורמים בימים אלה ליהודים אמריקאים רבים להרהר בנושא".
תגובות מסוג זה היו שכיחות. המשתתפים לא נטשו את ישראל; הם התמודדו עם הניסיון ליישב אירועים אלה עם התחייבויות מתחרות. אותה מורכבות באה לידי ביטוי גם בביקורת שהשמיעו המשתתפים על השאלון שקיבלו. השאלון אפשר לבחור תשובה אחת בלבד לכל שאלה, אך משתתפים רבים חשו כי כמה מן התשובות מתארות אותם בו־זמנית. מורכבות זו חצתה קווים אידאולוגיים וזרמים דתיים ודוריים.
הזכות להתגונן והחובה לרסן
הדיונים נפתחו לעיתים קרובות בהסכמה רחבה על עיקרון יסודי אחד: לישראל עומדת הזכות ואף החובה להגן על עצמה. "כמדינה, לישראל יש וצריכה להיות הזכות להגן על עצמה – ללא צורך בכל הצדקה נוספת. נקודה". כך ניסח זאת אחד המשתתפים. אף שגישה זו נראתה מובנת מאליה, היא כללה גם רמז למורכבותו המוסרית של הנושא. כמעט בכל המפגשים הדגישו המשתתפים את חשיבותן של ההגנה וההרתעה. רובם הניחו כמובן מאליו כי השימוש הלגיטימי בכוחה הצבאי של ישראל צריך להיות למטרות הגנה בלבד.
ההיבט המוסרי של גישת המשתתפים לנושא, וציפיותיהם מישראל, באו לידי ביטוי מלא יותר בשאלון, שבו נשאלו ישירות: "לאיזו רמה של התנהלות מוסרית בסכסוך מזוין צריכה ישראל לשאוף?" 36 מתוך 70 המשיבים (51%) השיבו: "על ישראל לשאוף לקיים את ערכיה המוסריים הגבוהים ביותר ללא קשר לזהות האויב שמולו היא ניצבת". ראוי לציין כי בין 36 המשיבים הללו היו שבעה משתתפים אורתודוקסים, ובהם גם חסיד חב"ד. 19 מתוך 70 (27%) השיבו: "על ישראל לאזן בין שיקולים מוסריים לבין העובדה שהיא ניצבת מול אויבים אכזריים המבקשים להשמידה". חשוב לציין כי המשתתפים כמעט שלא ראו סתירה בין שתי העמדות הללו. רובם ניסו להחזיק בשתיהן בו־זמנית: מחד גיסא, הכוח הצבאי הוא הכרחי; ומאידך גיסא, התנהלות מוסרית היא תנאי הכרחי שאי אפשר לוותר עליו.
כאשר נשאלו מהם העקרונות שצריכים להנחות את התנהלותה הצבאית של ישראל, הצביעו משתתפים רבים על המשפט הבין־לאומי. עם זאת, רבים מהם סברו כי הערכים היהודיים מטילים עליה חובות מחמירות אף יותר. למעשה, הם ציפו מישראל לא רק לעמוד בנורמות המשפט הבין לאומי, אלא גם לנהוג על פי חזון מוסרי ייחודי, המושרש במסורת היהודית.
שינוי בעמדות כלפי העוצמה הצבאית של ישראל
המשתתפים הכירו כמעט פה אחד בגאווה שחשו הדורות הקודמים לנוכח הישגיה הצבאיים של ישראל, במיוחד לאחר מלחמת ששת הימים. ניצחונותיה של ישראל נתפסו באופן נרחב כראיה לכך שהיהודים מסוגלים להגן על עצמם בהצלחה לאחר מאות שנים של פגיעות וחוסר אונים. כיום, לעומת זאת, הגישות מורכבות יותר. המשתתפים נשאלו כיצד הם, ויהודים אחרים בסביבתם החברתית, מרגישים לגבי העוצמה הצבאית של ישראל, הן בעבר, בתקופת מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, והן כיום. המשתתפים היו כמעט תמימי דעים שמלחמת ששת הימים עוררה תחושת גאווה. באשר לצבא הישראלי כיום, הם לא הביעו גינוי גורף, אך מרביתם התבטאו בזהירות ובהסתייגות. מגמה זו השתקפה תחילה בתשובות לשאלון. באחת השאלות נשאלו המשתתפים: "בהתחשב בכך שחמאס, חיזבאללה ושלוחות איראניות נוספות ממקמים את עצמם במכוון בקרב אוכלוסייה אזרחית, האם ההליכים של ישראל בסכסוכים המזוינים האחרונים גרמו לך להרגיש יותר…" – 43% ענו "גאווה"; שיעור זהה ענו "מודאגים יותר לגבי אופייה [המוסרי] של ישראל". באופן דומה, 18 מתוך 70 המשיבים ענו כי יהודים אחרים בקהילה שלהם התרחקו יותר מישראל, 23 ענו כי בני קהילתם הפכו לגאים יותר בישראל; ו־22 השיבו כי יהודים בקהילתם נעשו מודאגים יותר מאופייה של ישראל. המתאם בין עמדות אלה לבין מאפייני הרקע של המשתתפים לא היה גבוה במיוחד. 13 משתתפים חרדים ואורתודוקסים מודרניים הביעו גאווה בצבא הישראלי, אולם מיעוט משמעותי מתוך אותה קבוצה של אורתודוקסים (שבעה משתתפים) ציינו כי הם מודאגים מאופייה המוסרי של ישראל, ואחת המשתתפות אף אמרה כי היא חשה מבוכה כלפי ישראל וצבאה.
גם בדיוני הקבוצות הקטנות התבטאו המשתתפים בזהירות והצביעו על המורכבות. אחד המשתתפים משיקגו אמר שבעבר שררה גאווה כמעט אחידה, אך כיום העמדות הן "מסובכות וזהירות יותר". משתתף אחר אמר שהוא נוטה לדון את הצבא הישראלי ל"כף זכות". אחרים סיפרו כי אנשים שהם מכירים חשו בושה בכל הקשור למלחמה בעזה, במיוחד לאחר אמצע 2024. נוסף לכך, כמה מהמשתתפים ציינו שמכיוון שזוהי ללא ספק המלחמה הארוכה ביותר שבה ישראל הייתה מעורבת, הם מצאו שקשה יותר ויותר להזדהות עימה ולהגן עליה לאורך זמן. נראה שהאמירות המשמעותיות ביותר היו שישראל וצה"ל איבדו את מעמדם הייחודי, והפכו בעיני חלק מהמשתתפים ל"עוד מדינה ככל המדינות ועוד צבא ככל הצבאות", אשר אף הם מתנהגים בצורה בלתי ראויה בעיני המשתתפים.
כמה מהמשתתפים הביעו תחושת אי נוחות לנוכח מספר הנפגעים האזרחיים וחשש מפני היחלשות המחויבות לעקרון טוהר הנשק. אחרים הדגישו את האתגרים חסרי התקדים הכרוכים בלחימה נגד אויבים הפועלים מתוך אוכלוסייה אזרחית, והביעו הערכה כלפי חיילי צה"ל הפועלים בנסיבות קשות במיוחד. עם זאת, גם כאשר המשתתפים הכירו במה שתפסו כהתנהלות בעייתית של צה"ל ושל ממשלת ישראל, הם הודו כי במקביל הם עדיין חשים מידה מסוימת של גאווה. אחד המשתתפים מפדרציית טורונטו ניסח זאת כך: "הם [חברי הקהילה שלי] אולי אינם מסכימים עם החלטותיה של הממשלה [הישראלית], עם האופן שבו התנהלה המלחמה או עם משכה, וכל הנושאים האלה. שמעתי את הוויכוחים הסוערים הללו פעמים רבות, אבל כשמדובר בצבא עצמו, הם באמת חושבים שהוא די יוצא דופן". משתתפים רבים הבחינו באופן חד בין ממשלת ישראל לציבור הישראלי. הם הביעו חיבה כלפי הישראלים ומחויבות לעתידה של ישראל, ובד בבד מתחו ביקורת על מדיניות הממשלה ועל ההנהגה הפוליטית.
דיפלומטיה מול השימוש בכוח
נקודת מבט שניתן לכנותה אופיינית ליהדות התפוצות – גם אם לא בהכרח פרוגרסיבית במובהק – עלתה בנוגע לסוגיה חשובה נוספת: היחס בין דיפלומטיה לבין הפעלת כוח צבאי ומלחמה. אחת השאלות בשאלון הייתה: "האם ישראל צריכה לעשות שימוש נרחב יותר בכלים מדיניים או דיפלומטיים לשם השגת מטרותיה?" 61 מתוך 70 המשיבים ענו בחיוב. תשובה חד משמעית זו עומדת בניגוד לחוסר האמון בדיפלומטיה ובמשא ומתן בנוגע לסוגיה הפלסטינית, המאפיין את התרבות הפוליטית הישראלית מאז האינתיפאדה השנייה.
ההשפעה האישית של המלחמה
אחד הממצאים הברורים ביותר היה מידת ההשפעה של הפעולות הצבאיות הישראליות על חייהם של יהודי התפוצות. במפגשי קבוצות המיקוד נרשמו כמה תגובות ישירות במיוחד. אחד המשתתפים מטעם JCPA אמר שהוא מרגיש שאנשים מתייחסים אליו כאל רוצח המבצע רצח עם רק משום שהוא יהודי. משתתף אחר תיאר חוויה דומה: "אני מבלה את כל יום העבודה שלי כשאנשים מסתכלים עליי כאילו אני מפלצת שהורגת תינוקות רק מפני שאני יהודי וציוני". משתתפים אחרים, בהם חברי קבוצת J Street, תיארו כיצד הסכסוך הישראלי-פלסטיני הפך לחלק בלתי נפרד מהאינטראקציות היום יומיות שלהם, וגרם למתח שהכביד על מערכות היחסים וקשרי הידידות שלהם. מכאן שהסכסוך אינו רק סוגיה גאופוליטית; עבור רבים הוא הפך גם למציאות אישית וקהילתית.
מכיוון שלפעולותיה של ישראל יש השלכות על יהודים ברחבי העולם, משתתפים רבים טענו כי יש לתת משקל רב יותר גם לנקודת המבט של יהדות התפוצות. אף על פי שלא ערערו על ריבונותה של ישראל, הם סברו שאין לקבל החלטות בעלות השפעה על העם היהודי כולו בלי להביא בחשבון, לפחות במידה מסוימת, את דאגותיהם ועמדותיהם של יהודי התפוצות. טענה חוזרת ונשנית הייתה שיהודי התפוצות חשים לעיתים קרובות כי מוטלת עליהם האחריות להגן על ישראל ולהסביר את מדיניותה, ובו בזמן הם חשים כי ההנהגה הפוליטית בישראל מתעלמת מהם ואינה מקשיבה לקולם.
היעדרם של מסרי הסברה מוכרים
ממצא חשוב עלה גם ממה שהמשתתפים לא אמרו. הטיעונים המסורתיים של ההסברה הישראלית הופיעו לעיתים רחוקות יחסית. מעטים בלבד טענו כי מי שאינם חיים בישראל אינם יכולים להבין את אתגרי הביטחון שלה. רוב המשתתפים האמינו שהם מבינים את האתגרים הללו במידה מספקת. בדומה לכך, המשתתפים כמעט לא הסתמכו על סיסמאות פשוטות או הביעו עמדה של הגנה גורפת ובלתי מסויגת על מדיניות ישראל. במקום זאת, הם ניסו להתמודד בו־זמנית עם כמה מציאויות מתחרות: האכזריות של מתקפת 7 באוקטובר, הלגיטימיות של זכותה של ישראל להגנה עצמית, סבלם של האזרחים הפלסטינים, כשלי המנהיגות הפוליטית, והאתגרים הכרוכים בלוחמה א סימטרית. הדיונים שיקפו אפוא חיפוש אחר מסגרות מוסריות ופוליטיות המסוגלות להכיל מורכבות.
נקודת המבט הדרום אפריקאית
המפגשים שהתקיימו עם הקבוצה מדרום אפריקה המחישו את המגוון הרחב של חוויות יהדות התפוצות. המשתתפים תיארו מציאות שבה הם חיים תחת ממשלה אנטי־ישראלית מובהקת, ובו בזמן נתקלים בתמיכה משמעותית בישראל מצד חלקים בציבור הרחב. הם סיפרו כי הם חשים שיש ביכולתם להשמיע את עמדותיהם בפומבי ולהתמודד עם הנרטיבים הרשמיים ואף לערער עליהם. ניסיונם שימש תזכורת לכך שקהילות יהודיות אינן מתמודדות עם סביבות פוליטיות זהות, וכי ההקשרים המקומיים מעצבים את העמדות כלפי ישראל בדרכים חשובות.
שינוי בבסיס ההזדהות
ייתכן שהממצא המשמעותי ביותר של הדיאלוג נוגע לשינוי באופי הזיקה של יהודי התפוצות לישראל. מבחינה היסטורית, זיקה זו נשענה על מספר יסודות: עמיות משותפת, זהות דתית, דאגה לביטחון יהודי וגאווה בישראל כפרויקט תרבותי ציוויליזציוני. עבור יהודים רבים ישראל ייצגה יותר ממקלט או מדינת לאום. היא גילמה את האפשרות שערכים יהודיים יעצבו את החברה בדרכים ייחודיות ומופתיות. המדינה נתפסה לא רק כהישג פוליטי אלא גם כהישג מוסרי ותרבותי. רבים מחלוצי הציונות הבולטים ביטאו כאמור שאיפה זו, בהם אחד העם, דוד בן־גוריון וברל כצנלסון.
הדיאלוג מצביע על כך שממד ציוויליזציוני זה עשוי להיחלש. משתתפים רבים אינם רואים עוד בישראל מדינה ייחודית מבחינה מוסרית או חברה למופת. הם ממשיכים לתמוך בישראל ולדאוג עמוקות לעתידה, אך הם מתייחסים אליה יותר ויותר כאל מדינה נורמלית ולא כמימוש יוצא דופן של אידיאלים מוסריים יהודיים. שינוי זה הופיע לא רק בקרב משתתפים פרוגרסיביים אלא גם בקרב רבים מן המשתתפים בעלי דעות מרכזיות ובקרב חלק מן המשיבים האורתודוקסים. מהשיחות שערכנו עם יהודים מעורבים ובעלי זיקה עמוקה לישראל מקהילות ברחבי העולם, ניתן להסיק שהם אינם סבורים עוד שצה"ל הוא "הצבא המוסרי ביותר בעולם" או שהוא פועל בהתאם לאתיקה צבאית נעלה יותר. זאת בניגוד לדברים שאמרו משתתפים בדיאלוג היהודי העולמי של שנת 2014, כעשור קודם לכן, ולפיהם הם מאמינים שצה"ל מוסרי יותר מצבאות אחרים. חלק מן המשתתפים בדיאלוג של 2026 אף לעגו לעצם הרעיון הזה. ניתן להסיק כי הם אינם רואים בישראל בשום צורה "חברת מופת" או "אור לגויים" במובן שבן גוריון דמיין אותה.
עמדה זו באה לידי ביטוי באופן החזק ביותר בקרב משתתפי J Street ו־JCPA, המזוהים עם המחנה הליברלי, אך נראה כי היא מתבטאת גם אצל משתתפים אחרים, כולל אורתודוקסים, שאמרו כי הם מודאגים לגבי אופייה המוסרי של ישראל. בעקבות התפתחות זו, ייתכן שהזיקה לישראל משתנה מהערצה אל תחושת קרבה ושייכות משפחתית. אדם חש מחויבות לישראל משום שהוא רואה בה חלק ממשפחתו. הוא ממשיך להזדהות עימה לא משום שישראל מושלמת או משמשת מופת, אלא משום שהישראלים הם חלק מן הקולקטיב המורחב שלו. הקשר נותר בעינו, אך היסודות שלו משתנים.
זהות יהודית ודקדוקי מוסר מתחרים
הדיאלוג מאיר גם הבדלים משמעותיים בין תפיסות ישראליות לבין תפיסות של יהודי התפוצות לגבי זהות יהודית. יהודים רבים בתפוצות מדגישים מחויבויות מוסריות אוניברסליות ורואים בהן ביטויים מרכזיים של ערכים יהודיים. מושגים כמו צדק, כבוד האדם, שוויון ואחריות מוסרית תופסים מקום מרכזי באופן שבו הם מבינים את זהותם. לעומת זאת, יהודים ישראלים רבים – במיוחד בימין הפוליטי – מדגישים יותר את ההישרדות הקולקטיבית, את הסולידריות הלאומית ואת החובות הנובעות מריבונות מדינית. הם מגדירים את יהדותם בעיקר באמצעות השתייכות לאומית אתנית או קיום מצוות ומנהגים דתיים.
ככל שהציונים הדתיים מדגישים את הממד הערכי־דתי, הם נוטים לעשות זאת באופן פרטיקולריסטי. לפיכך, בישראל הממד המקודש של הדת מקושר לפרטיקולריזם, בעוד שביהדות הליברלית בתפוצות הוא מזוהה יותר עם ערכים אוניברסליים. כל ניסיון לגשר על הפער בין שתי הקהילות חייב להביא בחשבון את ההבדלים הללו. הפער בנוגע לזהות היהודית נעשה בולט יותר ויותר בוויכוחים סביב התנהלותה של ישראל בעת המלחמה.
רגע לימינלי
ממפגשי הדיאלוג עלה כי יהודים רבים בתפוצות חווים כיום את מה שמכונה במדעי החברה רגע לימינלי ("מצב סף"). הם אינם חשים עוד בנוח לחלוטין עם הנרטיבים הישנים ביחס לישראל, אך הם עדיין לא פיתחו חלופות יציבות. הם מצויים במרחב ביניים המאופיין בחוסר ודאות, בהתנסות ובהערכה מחודשת. המשתתפים תיארו לעיתים קרובות מצב שבו הם מחזיקים ברגשות סותרים בו־זמנית. הם חשו גאווה ובושה, סולידריות וביקורת, הערצה ואכזבה. במקום לבחור צד אחד, הם ניסו לחיות בתוך המתח.
משתתף מאוסטרליה ביטא באופן מלא את התחושות הסותרות הללו: "אין תשובה אחת חד־משמעית לשאלה 'האם אני גאה או מתבייש?' זה מורכב בצורה מדהימה, והיכולת להחזיק במורכבות הזו היא כנראה התשובה הכנה ביותר שאדם צעיר בתפוצות יכול לקבל… אפשר להחזיק גם בגאווה וגם בבושה. אין צורך ב'או'. שתי אמיתות יכולות להתקיים בו זמנית". מצב זה עשוי להתברר כזמני, אך ייתכן שהוא גם מצביע על שינוי עמוק יותר ביחסי ישראל והתפוצות.
המלצות מדיניות
ראשית, על הקהילות ליצור הזדמנויות רבות יותר לשיח פתוח וכן על ישראל. המשתתפים ציינו כי חסרים להם מרחבים שבהם מורכבות מתקבלת בברכה ובבטחה. שנית, על מוסדות חינוך וארגונים לפתח חומרים המעודדים מעורבות מורכבת ומעמיקה ביחס לישראל, תוך הדגשת החשיבות של הקשר בין ישראל ליהדות התפוצות. שלישית, על נציגים דיפלומטיים ישראלים לחזק את הקשר עם קהילות התפוצות ולתקשר באופן אפקטיבי יותר את נקודת המבט הישראלית.
רביעית, יש להקדיש מאמץ רב יותר בסיוע ליהודי התפוצות להבין את המציאות הישראלית, ובסיוע לישראלים להבין את חוויותיהם של יהודים החיים כמיעוט בחברות אחרות. תוכניות כגון "תגלית", תוכניות שנת מעבר [gap-year], חוויות לימודים בחו"ל ומשלחות של פדרציות יהודיות צריכות להדגיש יצירת קשרים מתמשכים בין ישראלים ליהודי התפוצות. נוסף על כך, יש להרחיב הזדמנויות לחילופי משלחות שיאפשרו לישראלים וליהודי התפוצות לבלות תקופות משמעותיות של חיים ועבודה בקהילות זה של זה.
יש לשקול הסבה של משלחות קציני צה"ל לכלי מרכזי. המכון מביא מדי שנה מאות קציני צה"ל לקהילות בתפוצות, כשהמסגרת הנוכחית היא של היכרות ורצון טוב. משלחות אלה יכולות להיות כלי לטיפול במה שחשף הדיאלוג הזה. יהודי התפוצות לא יקבלו הרגעה מוסרית מפי דוברים או ארגוני הסברה, שכולם נתפסים כמי שמציגים טיעון. הם כן יקשיבו לרב-סרן שיכול לתאר החלטות אמיתיות משדה הקרב – מי ישב בחדר, מה אמר היועץ המשפטי, איזו תקיפה בוטלה, איך הרגיש הספק, ומה לדעתו היה נכון ושגוי בדיעבד. זו עדות ולא הסברה, וזה הדגמה מוחשית איתה אפשר להשיב על השאלה שהמשתתפים באמת שואלים.
סיכום
הדיאלוג היהודי העולמי 2026 חושף עולם יהודי שנותר מחובר עמוקות לישראל אך בוחן מחדש את משמעותו של קשר זה. הסיפור המרכזי אינו ניכור, אך גם לא תמיכה ללא תנאי. אנו עדים להתהוותה של מערכת יחסים מורכבת ומודעת יותר לעצמה ולעוצמה, לריבונות ולאחריות יהודית. המשתתפים ממשיכים לדאוג מאוד לישראל. הם ממשיכים לראות בביטחונה ובשגשוגה עניינים בעלי חשיבות עמוקה. עם זאת, רבים מהם אינם רואים עוד את ישראל דרך המסגרת האידיאלית שעיצבה את תפיסותיהם של הדורות הקודמים. הם מחפשים דרכים חדשות ליישב בין שאיפות מוסריות לבין מציאות פוליטית, בין ערכים אוניברסליים לבין מחויבויות קולקטיביות ובין ביקורת להזדהות.
האם חיפוש זה יוביל לצורה חדשה של ציונות, להבנה מחודשת של עמיות, או למסגרת רעיונית אחרת – עדיין לא ברור. אולם ברור שרבים מיהודי התפוצות מצויים בתהליך מתמשך של התבוננות פנימית והערכה מחודשת. האתגר העומד בפני מוסדות יהודיים אינו לפתור את המתחים הללו בטרם עת, אלא ליצור את המרחב האינטלקטואלי, החינוכי והקהילתי הדרוש למעורבות מעמיקה ומושכלת. בניהול בונה, תקופה זו של אי ודאות עשויה בסופו של דבר לחזק ולא להחליש את הקשרים בין ישראל ליהדות העולם. הדיאלוג מצביע על כך שאולי אנו עדים לנקודת מפנה חשובה בחיים היהודיים המודרניים: מעבר מוודאויות ישנות לעבר שיח מורכב, כן ובוגר יותר על ישראל, עוצמה, זהות, ועתידו של העם היהודי.
הערות
¹ דיוויד מנצ'סטר ומג סיריצקי, סקר 2025 JFNA על החיים היהודיים מאז 7 באוקטובר
