רעידת האדמה שהתרחשה בשבת השחורה בנגב המערבי הרימה גל צונאמי של אנטישמיות שמציף חלקים מארצות־הברית.

המובהקות של הימין הדתי המסתייג מתשלום מחיר לחמאס ממחישה פער החוצה את החברה הישראלית: התפיסה הקולקטיבית מול האינדיבידואליזם

כולנו מוצפים – אזוקים לרכבת הרים רגשית שכל פיסת מידע על מי מהשבויים מטלטלת אותה בפראות. כאלה אנחנו: ערבים זה בזה, שותפים לברית גורל שעומדת למבחן בימים אלו. כל המדינה בכתה כשאוהד מונדר רץ לקראת אבא שלו. כאלה אנחנו – לב אחד.

עצרת התמיכה שהתקיימה בוושינגטון היא שיא וביטוי פומבי ברמה הלאומית למאמץ של יהודי ארה"ב מאז פרוץ המלחמה.

הטרנד שכבש את טיקטוק, ובו צעירים מביעים תמיכה בבכיר אל קאעידה שעמד מאחורי מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר, צריך להדאיג גם אותנו. מי שהגו את הרעיון, כנראה שאבו השראה מדמות הליצן שהופך לרוצח וסוחף אחריו המונים. למרבה הצער, זה מצליח להם

מנהיגים פלסטינים מזהירים מעת לעת כי בהיעדר סיכוי למימוש פתרון שתי המדינות, יאלצו לשנות את תביעתם: לא עוד מדינה פלסטינית עצמאית לצדה של ישראל, אלא זכויות דמוקרטיות שוות במדינה אחת המשתרעת מן הים ועד נהר הירדן.

אוניברסיטת הארוורד, כמוסד, רחוקה מאד מאנטישמיות, אבל ההתנהלות הפחדנית של הנהגתה הנוכחית עלולה לנרמל אותה. האם תתעורר?

ניצחון ברור במלחמה והשמדת חמאס הם ענין קיומי עבור מדינת ישראל. אבל תהיה להם גם השפעה מכרעת על תחושת הביטחון של יהודים ברחבי העולם.

בוא נגיד את הברור - לעובדות אין שום כוח. אלו שמעוניינים לשמור על העמדות האנטישמיות שלהם לא יזועזעו על ידי תמונות של חטופים וסרטוני זוועות. צריך לפנות לעולם ההתערבויות הפסיכולוגיות, בו ארץ נהדרת, יוסף חדד ומנהיגי החברה הערבית מתאחדים לטובת שינוי הנרטיב