מחקר חדש מבקש להשביח את הדיון הציבורי והמקצועי בנושא הגיוס בעזרת אומדנים מהימנים של היקף והתפלגות השירות הצבאי בישראל, בעבר ובהווה.
מחברים: תום שדה, אריאל קרלינסקי
הקדמה
השירות בצה”ל הוא חובה המוטלת על פי חוק על כלל אזרחי ואזרחיות ישראל. אבל, כידוע, לא כולם ממלאים את החובה באורח זהה. הדיון הציבורי מתמקד, בצדק, ב(אי)־השירות של החרדים בצבא, אך הסוגיה רחבה יותר: האם צה”ל הוא, אכן, צבא העם? כדי לענות על שאלה זו יש לפנות לנתונים. אלא שגודל צבא החובה והתפלגות המשרתים בו על פי פרמטרים שונים – לאום, דת, אזור, הכנסה כלכלית – נותרו עמומים בשיח הציבורי. מטרת המחקר שלפנינו היא לפזר את הערפל בעזרת אומדנים מהימנים, המבוססים על שיטת מחקר חדשנית שפותחה בידי שני עורכיו. זהו מחקר בסיסי שבעקבותיו, ועל בסיס שיטת המחקר המוצעת, ניתן לצפות לשורה של מחקרים שיתעמקו בהיבטים נוספים של זיהוי המשרתים בשירות חובה בצה”ל, כיום ובעבר.
חלק מממצאי המחקר המוצג כאן מאששים תחושות קיימות, אך חלקם מחדשים. כך למשל, מתברר ששיעור השירות בצבא – גברים ונשים – עולה בהתאמה עם רמת ההכנסה. כמו כן, ההימנעות של גברים חרדים משירות צבאי היא לא גזרת גורל; בעבר, עד אמצע שנות ה־70, שיעור הגיוס שלהם עמד על יותר מ־60%. ממצא נוסף מעורר עניין הוא ששיעור הגיוס הנמוך ביותר במגזר היהודי הלא־חרדי הוא במחוז תל אביב. אלו רק דוגמאות. הקוראים מוזמנים לעיין בשלל הממצאים של שני החוקרים, תום שדה ואריאל קרלניסקי. תודתי מסורה להם.
פרופ’ ידידיה שטרן