מתגייסים

מקור אפשרי נוסף לניתוח הגיוס לצבא בחברה הישראלית מגיע ממשרד החינוך. מחקרים רבים השתמשו בנתוני “שקיפות בחינוך” על מנת לחשב את שיעורי הגיוס לפי פיקוח (למשל אלמסי, 2024). אנו נקטנו את הגישה המרחיבה ניתוחים אלו על ידי מיזוג של נתוני “שקיפות בחינוך” עם נתוני “חינוך במספרים” (משרד החינוך, 2020-2014א ו־ב)¹⁸. “חינוך במספרים” מכיל נתונים על מספר התלמידים והתלמידות לפי מין, שכבה ומוסד חינוכי (בית ספר), ו”שקיפות בחינוך” מכיל נתונים על שיעורי הגיוס של תלמידי ותלמידות כיתות י”ב לפי מין ומוסד חינוכי. נוסף על כך, ידוע הפיקוח של כל בית ספר (ממלכתי, ממלכתי־דתי, חרדי, דרוזי)¹⁹, ולכן יכולנו לחשב לכל בית ספר, באמצעות המיזוג, את זרם המתגייסים על ידי סכימת סך המתגייסים ברמת המין והפיקוח. נכון למועד כתיבת מחקר זה (דצמבר 2024), הנתונים העדכניים ביותר הם לשנת הלימודים תש”ף (2019/20) והם קיימים משנת הלימודים תשע”ד (2013/14), סך הכול 7 שנים.

המיזוג אפשר לנו לבצע שני תיקונים חשובים לנתונים הגולמיים כדי לקבל אומדנים מהימנים יותר. ראשית, לא כל בתי הספר מדווחים על שיעורי הגיוס לצבא של בוגרי י”ב שלהם, והדבר בולט במיוחד בפיקוח החרדי. בחינוך הממלכתי דווח גיוס של כ־91% מהתלמידים, בממלכתי־דתי כ־85% ובפיקוח החרדי כ־75% (משרד החינוך, 2020-2014א ו־ב). שנית, מספר התלמידים בכיתה י”ב אינו מייצג את גודל המחזור האמיתי, במיוחד לא אצל בחורים חרדים, שרבים מהם עוזבים את בית הספר בין י”א ל־י”ב. מתוכם מיעוט נושרים לחלוטין ואינם לומדים במסגרת חלופית, והרוב עוברים ללמוד בישיבה גדולה – מוסד לבנים חרדים בגיל 17 אשר אינו מפוקח על ידי משרד החינוך וגם אינו מדווח על שיעורי הגיוס לצבא (קרלינסקי, 2021).

לפיכך ביצענו שני תיקונים: הראשון היה החלפת שיעור הגיוס ה”חסר” בבתי ספר חרדיים שאינם מדווחים ב־0, בהנחה שבית ספר שבוגריו מתגייסים היה מדווח על כך, ולכן מי שאינו מדווח על גיוס, תלמידיו אינם מתגייסים. התיקון השני היה חישוב שיעורי הגיוס על בסיס גודל המחזור בכיתה י”א בשנה הקודמת על מנת להתמודד עם בעיית הנשירה שהזכרנו לעיל. כלומר, במקום לחשב את שיעור המתגייסים בשנת הלימודים תשע”ט (2018/19) כאשר המכנה המשותף הוא “סך תלמידי י”ב בשנת הלימודים תשע”ט”, המכנה המשותף היה “סך תלמידי י”א בשנת הלימודים תשע”ח (2017/18)”. תיקון זה נעשה על כל המגזרים, אך הוא משמעותי במיוחד אצל החרדים. תרשים 10 מראה את נתוני שיעורי הגיוס במגזרים היהודי והדרוזי.²⁰

שיעורי הגיוס בקרב הגברים בוגרי החינוך הממלכתי עומדים על 90%-95% ועל 80%-90% בקרב הגברים בוגרי החינוך הממלכתי־דתי, לעומת 5%-9% בלבד בקרב הגברים בוגרי החינוך החרדי. אצל הגברים הדרוזים עלה שיעור הגיוס בתקופה הנחקרת מכ־70% לכמעט 80%. בקרב הנשים שיעורי הגיוס של מי שלמדו בפיקוח הממלכתי כמעט זהים לאלה של הגברים, אבל שיעור המתגייסות שלמדו בחינוך הממלכתי־דתי נמוך בהרבה ועומד על בין 20% ל־30%. שיעור הגיוס של החרדיות הוא אפסי בכל השנים, ועל הנשים הדרוזיות אין דיווח כלל. שיעורי הגיוס הנמוכים יותר בחינוך הממלכתי־דתי בקרב הגברים נובעים בעיקר מדחיית הגיוס של תלמידי ישיבות ההסדר. אצל הנשים שיעור הגיוס נמוך יותר באופן כללי, וכמו כן ישנה תחליפיות עם השירות הלאומי (להרחבה ראו פינקלשטיין, 2021).

הנתונים מאפשרים גם לחשב את שיעור המתנדבות לשירות לאומי (תרשים נ-13 בנספח). בדומה לממצאים בפרק 2 (הסקר החברתי), מצאנו גם כאן ששיעור ניכר מבוגרות החינוך הדתי פונות לאחר סיום התיכון לשירות לאומי (בין 60% ל־70%), לעומת כ־10% בקבוצות היהודיות האחרות. בקרב הדרוזיות יש שיעור לא מבוטל של התנדבות לשירות הלאומי (כ־50%). אצל הבדואיות מדובר בכ־30%, ואצל הערביות בכ־10%.

נבהיר כי אין בהכרח חפיפה מלאה בין זרם בית הספר לבין הגדרת הזהות העצמית של הפרט. למשל, מסורתיים לומדים גם בבתי ספר מהזרם הממלכתי וגם בבתי ספר מהזרם הממלכתי־דתי. כמו כן ישנם בתי ספר המוגדרים דתיים, אבל למעשה הם חרדיים ולהפך (רגב, 2016). לכן שיעורי הגיוס לפי זרם חינוך נובעים הן מזהות הפרט והן מסוג החינוך בבית הספר.

לסיום פרק זה נציין כי היות שנתוני משרד החינוך הם ברמת מוסד הלימודים, ניתן לנתח את הגיוס לפי ממדים רבים נוספים ברמת המוסד, למשל אזור גאוגרפי, זכאות לתעודת בגרות או סוגי תעודת הבגרות. פילוחים אלו חורגים מהיקפו של המחקר המוצג כאן.