מבוא 

חובת הגיוס הצבאי היא חלק מרכזי בשיח הציבורי, הפוליטי והמקצועי בישראל מראשיתה, וביתר שאת מאז מתקפת הטרור של 7 באוקטובר 2023 והמלחמה שפרצה בעקבותיה. עם זאת, נתונים ואומדנים אמינים על גיוס החובה כמעט שאינם קיימים, ורוב האומדנים שכן קיימים מפורסמים ישירות על ידי צה”ל דרך התקשורת באופן מעומעם, שמקשה על ניתוח השוואתי או לאורך זמן (דוגמאות לכך הן שתי הכתבות האלה: דבורי, 2022; זיתון, 2023). נוסף על כך, כמה מסוגיות המוקד בנושא גיוס החובה, למשל גיוס נשים או הבדלים מגזריים, גאוגרפיים וכלכליים, לוטות בערפל. יתרה מזו, גיוס האוכלוסייה החרדית עמום אף הוא, הן מבחינת עמדות הציבור החרדי (רוזנר וסלפקוב, 2024), הן מבחינת צה”ל עקב הקשיים בהגדרות של האוכלוסייה החרדית. ולראיה, אלמסי (2023) מצטטת מתוך דוח ממשלתי פנימי בנושא הדיווח על מגויסים חרדים כדלקמן: “לצה”ל אין יכולת להעביר דיווח מדויק, מהטעמים הבאים: (1) עיקר המידע הדרוש לדיווח נוגע ללימודים לפני גיוס ובהתאם אינו מצוי כלל בידי צה”ל, אלא מקבל את המידע ממשרדי הממשלה (חינוך וכלכלה); (2) המידע המועבר כיום לצה”ל לוקה בחסר ואינו מאפשר ספירה מדויקת; (3) צה”ל אינו מחזיק במידע משלו על חיי המתגייסים טרם גיוסם; (4) ההגדרות בחוק מקשות על ספירה מדוייקת”. עוד נכתב כי “הדיווח הוא היסודי ביותר שניתן להכין במצב הקיים, וכאמור לא ניתן לערוב או להבטיח את דיוקו” (ההדגשות במקור).

במחקר זה אנו מבקשים להשביח את הדיון הציבורי והמקצועי בנושא הגיוס בעזרת אומדנים מהימנים של היקף והתפלגות השירות הצבאי בישראל, בעבר ובהווה. על מנת להשיג זאת פיתחנו שיטת זיהוי ייחודית לחיילים בשני סקרים עיקריים של הלמ”ס – סקר כוח אדם וסקר הוצאות משקי הבית. זיהינו מקורות מידע נוספים המאפשרים ניתוח של משרתי החובה בעבר ובהווה, בין במישרין ובין בעקיפין. כל אלו אפשרו לנו, וממשיכים לאפשר, לנתח מאפיינים כגון מגזר, מין ואזור מגורים. השתמשנו במגוון מקורות רחב, שכן לכל מקור רמת פירוט ושיטה לזיהוי משרתי חובה אחרות, ולכן ישנם הבדלים מסוימים ברזולוציות הניתוח האפשריות. למרות זאת כלל הניתוחים מובילים למסקנות דומות על ההתפלגות.

שקלול כלל הניתוחים מצביע על כמה מסקנות חשובות: באוכלוסייה היהודית (גברים) היה שיעור הגיוס בקרב הלא־חרדים גבוה בעבר והוא נותר גבוה גם בהווה. גברים אלו הם חלק הארי של צבא החובה של מדינת ישראל (כ־93%). הנשים החילוניות, המסורתיות וה”אחרות” היהודיות הן עיקר כוח האדם הנשי של צבא החובה (כ־85%). אצל החרדים לא רק שאין גידול בשיעור המגויסים, אלא שלמעשה מתרחשת על פני זמן מגמה הפוכה של ירידה חדה בשיעורי הגיוס לצבא החובה. וכך, לאחרונה מתגייסים לצבא פחות גברים חרדים משהתגייסו בעבר (מכ־75% בשנות ה־50 של המאה ה־20 לבערך 10% בעשור האחרון). בקרב הנשים, שיעור הגיוס של הלא־חרדיות גבוה גם הוא, מלבד דתיות – שרק מיעוט (גדול) מהן מתגייסות לצבא החובה (כחמישית), בעוד השאר עושות שירות לאומי או לא זה ולא זה. בקרב הנשים החרדיות שיעור הגיוס אפסי. שיעור הגיוס של נשים גדל מאוד מאז קום המדינה בקרב החילוניות והמסורתיות (מכ־60% בשנות ה־50 למעל 85% בעשור האחרון). בקרב האוכלוסייה הלא־יהודית, שיעור הגיוס של הגברים הדרוזים גבוה (כ־70%)..
המחקר מאורגן כדלהלן: בפרק 1 אנו מציגים את התוצאות העיקריות שלנו: המשרתים בצבא החובה בין השנים 2014 ל־2023 על בסיס נתוני סקרי כוח אדם וסקרי הוצאות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ”ס) ושיטת הזיהוי הייחודית שפיתחנו. בפרק 2 אנו משלימים את התמונה על ידי ניתוח הנתונים של מי שגויסו בעבר לפי הסקר החברתי של הלמ”ס, המאפשר לזהות שיעורי שירות בצבא משנות ה־50 ועד לשנת 2019. בפרק 3 אנו מציגים ניתוח של זרם המתגייסים לצבא בעזרת נתוני משרד החינוך משנות הלימודים תשע"ד-תש"ף (2019/20-2013/14). בפרק 4 אנו מסכמים את הממצאים והתובנות העיקריות העולות מהניתוח.