השותפות בין ארצות הברית לישראל: נוטה אך אינה טובעת

עד לחתימה על מזכר ההבנות (MOU) של הנשיא דונלד טראמפ עם איראן ביוני 2026, השנה האחרונה ביחסי ארצות הברית-ישראל הציבה פרדוקס יוצא דופן: כיצד ישראל מתמודדת עם מצב שבו הקשרים הצבאיים, הדיפלומטיים והנשיאותיים עם ארצות הברית הולכים ומתהדקים, בשעה שאמריקאים רבים מגנים את ישראל? הבהלה שעוררה כניעתו כביכול של הנשיא טראמפ לאיראן באמצעות מזכר ההבנות חושפת סכנה אחרת: אם יתממש תרחיש האימים שרבים חששו מפניו, כיצד תתמודד ישראל מול בית לבן עוין ומול דעת קהל אמריקנית עוינת? המצב עדיין תנודתי. הפסקת האש שבמזכר ההבנות החזיקה מעמד בקושי 21 ימים. נכון למועד כתיבת שורות אלה, כל מי שממהר להכריז שהמשטר האיראני ניצח או הפסיד עוסק בניחוש עתידות – או משלה את עצמו. המצב עשוי להשתנות אם טראמפ ימשיך להלום באיראן, אם העם האיראני יתקומם בעקבות קריסת הכלכלה, או אם טראמפ יאבד את סבלנותו, יכריז על ניצחון שאינו קיים, ואז יכריז על "בחינה מחדש" נוסח 1975, שבמסגרתה יקפיא את היחסים עם ישראל עד שתיסוג מלבנון ותתמוך בכניעתו לאיראן. אלה אינן תחזיות. הצגת תרחישים מסוג זה משמשת אזהרה, שכן יהיו המשבר או פריצת הדרך אשר יהיו, ממשלת ישראל והציבור הישראלי חייבים להביט בשני כיוונים: המבט לאחור מאיר את יסודות היחסים שעדיין קושרים בין ארצות הברית וישראל. בד בבד, המבט קדימה מאפשר לישראל לצפות בעיות ולהגיב באופן יזום, מגונן ובונה. השותפות אומנם נוטה על צידה, אך אינה טובעת.

מבט לאחור 1: שנת 1975 כתמונת ראי

כאשר ג'רלד פורד ירש במפתיע את עמיתו הרפובליקני ריצ'רד ניקסון כנשיא בשנת 1974, ניהל מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר את "דיפלומטיית הדילוגים". קיסינג'ר הניח את היסודות למה שהפך לימים להסכם השלום בין ישראל למצרים, שנחתם בקמפ דיוויד בשנת 1979. לנוכח התמשכות המשא ומתן אמר פורד: "הטקטיקות הישראליות תסכלו את המצרים והוציאו אותי מהכלים". במרץ 1975 הכריז פורד על "בחינה מחדש של מדיניות ארצות הברית" – מהלך שכלל השעיית הסיוע לישראל. ראש הממשלה יצחק רבין אמר כי "מונח זה, שנשמע תמים… בישר על אחת התקופות הקשות ביותר ביחסי ארצות הברית-ישראל". ב־4 בספטמבר 1975 חתמה ישראל עם מצרים, תחת לחץ, על הסכם ביניים הכולל נסיגה חלקית בסיני – והסיוע האמריקאי חודש. מהלך עניינים זה שכנע אמריקאים תומכי ישראל וישראלים רבים שהיחסים בין המדינות נידונו לכישלון, וכי הם משקפים פעם נוספת את יחסו המתנשא של הממסד הרפובליקני הוותיק, ה־WASPY, כלפי היהודים והמדינה היהודית. אך עשור לאחר מכן רבים שיבחו את רונלד רייגן – רפובליקני – כאחד הנשיאים הפרו־ישראליים ביותר, והמפלגה הרפובליקנית הפכה עד מהרה למפלגה המזוהה ביותר עם תמיכה עמוקה בישראל.

לא היה צורך בכדור בדולח כדי לצפות מראש את ההתפתחות הזו. שבועות ספורים לאחר שישראל נאלצה להיכנע ללחצים התאחד הציבור האמריקאי בזעם פרו-ישראלי, כאשר שגריר ארצות הברית באו"ם בממשל פורד, דניאל פטריק מויניהאן, הוביל את המאבק נגד החלטת העצרת הכללית 3379, שקבעה כי הציונות היא גזענות. הנשיא פורד הצהיר: "הממשל הזה מתנגד מאוד מאוד" להחלטה, משום שהיא "עומדת בניגוד לעקרונות היסוד של מגילת האומות המאוחדות". פורד גם מתח ביקורת על התנועה הלאומית הפלסטינית, אשר "סירבה להכיר במדינת ישראל. ואנו, כמובן, תומכים בתוקף בעמדתה של מדינת ישראל, שלפיה חייבת להיות הכרה בעצם קיומה לפני שיוכלו להיות כל מגע, קשר או השתתפות של הפלסטינים בכל משא ומתן"⁴. בהשראתו של מויניהאן, דמוקרט ליברלי, דחה הציבור האמריקאי את החלטת האו"ם משמאל ומימין. שחורים ולבנים, אנשי איגודי עובדים ואנשי דת כאחד. מאחר שרוב האמריקאים ראו באנטי ציונות זו ביטוי לאנטישמיות, הם אימצו את ישראל ביתר שאת. בתוכנית החדשה Saturday Night שעדיין לא נקראה Saturday Night Live – "דיווח" מגיש החדשות הסאטירי צ'בי צ'ייס על ההחלטה: 'הבדרן השחור סמי דייוויס ג'וניור, שהתגייר, צוטט באומרו: איזו פריצת דרך! עכשיו, סוף סוף, אני יכול לשנוא את עצמי!'⁵ מן הרגע הזה – שבו ישראל הייתה פופולרית יותר בקרב הציבור האמריקאי משהייתה בקרב קובעי המדיניות האמריקאים, בניגוד למצב שאפיין את השנה האחרונה – עלו שני לקחים מרכזיים: 1. התמיכה האמריקאית בישראל מושרשת ועמוקה. 2. כמו בכל נישואין ארוכים ובריאים, חיכוכים הם בלתי נמנעים; לרוב הם חולפים, ורק לעיתים נדירות הם הופכים למשבר קטסטרופלי.

מבט לאחור 2: נקודת שפל – משבר כפול

בתקופת האינתיפאדה הראשונה כאשר פלסטינים פתחו במהומות, ולאחר מכן בגל טרור, בשנים 1989-1988, במה שכינו "אינתיפאדה", נפגע מעמדה של ישראל. בינואר 1988 הכריז שר הביטחון יצחק רבין מתוך תסכול: "העדיפות הראשונה היא להשתמש בכוח, בעוצמה ובמכות"⁶. לדבריו, כוונתו הייתה לאכיפה בסגנון משטרתי ולבלימת המהומות, ולא לשימוש בכוח צבאי קטלני. אולם מפקדים ישראלים העידו בבתי דין צבאיים כי קיבלו הוראה לשבור את ידיהם ורגליהם של פלסטינים מיידי אבנים⁷. רשת CBS News שידרה תיעוד של חיילים ישראלים עושים בדיוק כך לשני צעירים פלסטינים, במה שנודע לשמצה כמדיניות "שבירת העצמות" של רבין⁸. בעקבות זאת צנחה התמיכה בישראל. בשנת 1989 מצא מכון גאלופ כי שיעור התמיכה בישראל הידרדר לשפל חסר תקדים של 9.45%⁹. הנשיא ג'ורג' בוש (האב) הסתמך על דוח זכויות האדם של מחלקת המדינה כדי לגנות את שיטות הפעולה הצבאיות של ישראל ב"שטחים הכבושים"¹⁰. בפברואר 1989, היושב ראש הדמוקרטי רב ההשפעה של ועדת המשנה להקצבות פעולות חוץ של בית הנבחרים, דיוויד אובי מוויסקונסין, עמד על כך שלארצות הברית יש אחריות לחקור את ישראל וללחוץ עליה לבצע רפורמות בתחום זכויות האדם במהלך הדיונים וההצבעות על הסיוע לישראל; בכך יצר לכאורה זיקה בין שתי הסוגיות. אפילו "פרגמטיסטים" פרו-ישראליים כמו הסנאטור הרפובליקני בוב דול וחבר הקונגרס מברוקלין סטיבן סולארז מתחו ביקורת על התנהלותה התקיפה של ישראל בשטחים.

אף על פי כן, כבר בתחילת 1991 רשמה גאלופ שיא חדש בתמיכה בישראל: 11.79%. בפברואר אותה שנה השיבו 64% מן הבוחרים האמריקאים כי אהדתם לישראל התחזקה¹². מה קרה? מבצע "סופה במדבר". מלחמת המפרץ הראשונה שיפרה משמעותית את הפופולריות של ישראל בארה"ב. ראשית, גם כאשר טילי הסקאד של סדאם חוסיין שוגרו לעברה, ישראל נענתה לבקשתו של הנשיא בוש שלא להגיב. כך נתפסו הישראלים שוב כקורבנות פגיעים – ותדמית הקורבן היא תמיד דרך טרגית מהירה לרכוש פופולריות, כפי שהוכח גם ב־7 באוקטובר. שנית, בסתיו 1991 כבר עסקו פוליטיקאים ועיתונאים בנכונותה של ישראל להשתתף בוועידת השלום במדריד, לצד משלחת ירדנית-פלסטינית משותפת. ומאוחר יותר, בשנת 1995, יצחק רבין, שובר העצמות, הפך לנסיך השלום של המזרח התיכון. אירועים אלה מלמדים שלושה לקחים נוספים על טיב הקשרים ארוכי הטווח בין ארה"ב לישראל, גם כאשר מתרחשים עימותים חולפים: 3. התנודתיות של המזרח התיכון הופכת את מעמדה של ישראל לתלוי בכותרות ובעוצמת האירועים. עמוד השער מעניק פופולריות – ושולל אותה, שוב ושוב. 4. רוב האמריקאים מזדהים עם ישראלים כאשר הם נטבחים, אך מסתייגים ממתקפות הנגד של ישראל, במיוחד כאשר עיתונאים מציגים את תגובת צה"ל כמופרזת או נקמנית. 5. שביבי תקווה ואפשרויות לשלום, במיוחד עם הפלסטינים, מעלים את שיעורי התמיכה בישראל.

תובנות אלו מובילות למסקנה החשובה ביותר באשר ליחסים בין ישראל לעם האמריקאי. מאחר שהאווירה הציבורית היא דינמית ולא קבועה, גם השיח הציבורי נזיל ולא בינארי. רוב האמריקאים אינם תומכים בישראל באופן עיוור וגם לא מתנגדים לה באופן קיצוני. למעשה, לרובם אין עמדה נחרצת במיוחד. אפילו רוב יהודי ארצות הברית בדרך כלל מעניקים בהצבעתם בבחירות עדיפות לשיקולים פנים אמריקאיים על פני שיקולים של מדיניות חוץ, כולל שאלת התמיכה בישראל. לכן יש להיזהר. במיוחד כיום, הפעילים שבקצות הקשת הפוליטית הם שמכתיבים את השיח – ברשתות החברתיות, באמצעות כותרות העיתונים, וגם דרך תופעה חדשה יחסית: קבוצה עולה של צעירים פרוגרסיבים שהחוויה הפוליטית המכוננת הראשונה שלהם הייתה תמיכה באנטי ציונות. אולם לא כל אמריקאי המבקר את ישראל הוא אנטי ציוני או מבקר ותיק של המדינה היהודית. למעשה, לעומת האנטי ציונים, הדומים לכרישים טורפים בכל הנוגע למדיניות חוץ, רוב האמריקאים דומים יותר לדגי זהב – חסרי קשב ובעלי זיכרון קצר. מצב זה מעמיד את ישראל במעין תקופת מבחן מתמדת, משום שהיא נתונה למעקב תקשורתי אינטנסיבי ולדיון אובססיבי. מידת הפופולריות של ישראל בכל רגע נתון תלויה בשאלה אם היא נתפסת כמי שמתנהגת "כראוי" או שמונהגת בידי מנהיגות "טובה".

התופעה המתמשכת שרבים מתעלמים ממנה: "ציונות מותנית" המלובה בידי התקשורת

מצב זה של "ציונות מותנית", המלובה בידי התקשורת, אינו תופעה חולפת שנולדה לאחר 7 באוקטובר; זוהי מציאות היסטורית מתמשכת. ישראלים רבים מדי – ובהם גם מנהיגים ישראלים – פונים אל הציבור האמריקאי מתוך הנחה שהוא נחלק לשתי קבוצות בלבד: תומכי ישראל או אנטי ציונים. במיוחד עכשיו, יהודים אמריקאים, פעילים פרו-ישראלים וישראלים חייבים לחשוב בצורה אסטרטגית יותר. עליהם למקד את המסרים לקהלי יעד שונים, להתעלם ככל האפשר מאנטי ציונים, ולפנות באופן מושכל, מכבד ואסטרטגי אל המרכז המתלבט והניתן לשכנוע. השנה האחרונה סיפקה שפע של ראיות המחזקות את הצורך באסטרטגיה כזו. העולם היהודי חווה טלטלה עמוקה בעקבות חדירה של האנטי ציונות אל המיינסטרים והתחזקותה – על פי תיאוריית הפרסה (Horseshoe theory) – הן משמאל והן מימין. בסקר החודשי "קול העם היהודי" של המכון למדיניות העם היהודי, המבוסס על פנל של יהודים אמריקאים "מחוברים", 85% מהמשיבים הסכימו כי "תדמיתה של ישראל נפגעה בשנת 2025" – ואף סברו שהמצב המשיך להידרדר¹³. 62% מהמשיבים הביעו דאגה במידה שווה מפני אנטישמיות הן משמאל והן מימין¹⁴. בחירתו של זוהראן ממדאני לראשות עיריית ניו יורק מסמנת נקודת מפנה. היא העניקה לגיטימציה לאנטי-ציונות אובססיבית כעיקרון מארגן עבור יחידים ומוסדות מסוימים, ומחקה קווים אדומים שהיו קיימים בעבר למועמדים דמוקרטים בכל הנוגע לאנטישמיות אנטי-ציונית. הכחשותיו של ממדאני אינן משכנעות את רוב יהודי אמריקה – 64% מן המשתתפים בסקר החודשי "קול העם היהודי" הגדירו אותו "אנטי-ישראלי ואנטישמי"¹⁵.

תאוריית הפרסה העגומה: אנטי ציונים קנאים מתלכדים סביב קונספירציה אנטישמית

לא פחות מדאיגה הייתה ההתפתחות בשמאל בכלל: 40 מתוך 47 הסנאטורים הדמוקרטים התנגדו להעברות נשק משמעותיות לישראל ותמכו בהחלטות המשותפות לאי-אישור¹⁶. זמן קצר לאחר מכן, 301 חברי בית הנבחרים הדמוקרטים – יותר מחצית מחברי הסיעה – הצביעו נגד המשך הסיוע החוץ לישראל¹⁷. המפלגה הדמוקרטית עוברת "סַנְדֶרְזַצְיָה": לאחר שאימצו את האופן שבו ברני סנדרס מציג את הסוציאליזם כשפיר, רבים מדי בהם מציגים כיום את ישראל והציונות כממאירות. מימין, תגובתו המזלזלת של סגן הנשיא ג'יי.די. ואנס למבקריו הישראלים והיהודים של מזכר ההבנות של טראמפ עם איראן ביוני 2026 ¹⁸ משקפת אף היא שינויים אידאולוגיים ומבניים מדאיגים. מעבר לניסיון לשאת חן בעיני הנשיא, סגן הנשיא פנה אל האגף ההולך ומתחזק במפלגה הרפובליקנית המזוהה עם טאקר קרלסון וקנדיס אוונס. חלק מהבדלנים פועלים מתוך עקרונות אידאולוגיים, אך רבים מהם מונעים מאנטישמיות – לא רק על פי תוצאות מעשיהם אלא גם בכוונותיהם. מחקר של המכון למדיניות העם היהודי ניתח באמצעות בינה מלאכותית שישה חודשים של תמלילי תוכניות הווידאו של קרלסון ואוונס, והעלה כי שני מגישי הפודקאסטים הגבירו הן את היקף ההתקפות שלהם על ישראל והן את חריפותן. שיעור ההתייחסויות השליליות של קרלסון לישראל עלה מכ־50% ל־70%, והטון הכללי הפך לשלילי באופן כמעט מוחלט¹⁹.

למרבה הצער, בארצות הברית של היום, רטוריקה אנטי-יהודית היא עסק משגשג. "יש חלק בימין שהוא קונספירטיבי בצורה יוצאת דופן ורואה ביהודים כוח קונספירטיבי", אמר בן שפירו לג'רוזלם פוסט²⁰. אותם מפיצי תאוריות קונספירציה משגשגים "מכיוון שהרשתות החברתיות מתגמלות אותם. ב־X ובטיקטוק לעיתים קרובות מקבלים חשיפות רבות יותר אם מקדמים רטוריקה אנטי-ישראלית ואנטישמית". שפירו מוסיף: "חשיבה קונספירטיבית היא נרטיב מפתה במיוחד, בעיקר לצעירים שמספרים להם שהבעיות בחייהם אינן באשמתם, ושהן יכולות להיפתר באמצעות הטלת האשמה על קבוצה אחרת… כמעט כל תאוריית קונספירציה מסתיימת בכך שהיא מצביעה על היהודים, משום שהסיפור זקוק לנָבָל", והיהודים הם הנבל המועדף זה דורות²¹. עם זאת, ישנם שני הבדלים חשובים בין אנטי ציונות משמאל לבין זו שמימין. ראשית, רוב הרפובליקנים המרכזיים, במיוחד לינדזי גרהם המנוח, מרקו רוביו וטד קרוז, מתנערים באופן חד משמעי מן האנטישמיות שהתפתחה בחלקים מתנועת MAGA. הבהירות המוסרית שהם מפגינים עומדת בניגוד לתגובתם הרפה של רוב הסנאטורים הדמוקרטים, ובמיוחד זו של מנהיגם צ'ארלס שומר. שנית, רוב הרפובליקנים היהודים מגנים אנטי ציונות באופן חד משמעי. למרבה הצער, מספר הולך וגדל של יהודים דמוקרטים פרוגרסיבים עוסקים במה שניתן לכנות טיוח כחול לבן של אנטי ציונות – התנהלות שאנו יכולים לכנות ג'יי-סטריטינג או לנדרינג (סוג של הלבנה), על שם בראד לנדר, בעל בריתו היהודי של ממדאני ומועמד לקונגרס המזוהה עם גישת "תקוף את ישראל תחילה".

תאוריית הפרסה האופטימית: שמירה על איתנות יסודות השותפות בין ארה"ב לישראל

פעילים אלה טוענים לעיתים קרובות כי כולם, למעט המבקרים החריפים והאובססיביים ביותר של ישראל, אינם אנטישמים, אלא רק מבקרים את מדיניותה וממשלתה של ישראל. סימני האזהרה הללו אינם צריכים להעיב על הנרטיב המקביל – ריבוי נקודות האור המבניות והעממיות. האירועים שהתרחשו במהלך שנים עשר החודשים האחרונים הניבו אבני דרך יוצאות דופן של אינטגרציה, לא רק שיתוף פעולה, בשותפות ארצות הברית-ישראל, והובילו להישגים היסטוריים. ביוני 2025 אמריקה עשתה היסטוריה בכך שהצטרפה ל"מלחמת 12 הימים" של ישראל נגד איראן, והנחיתה את המהלומות האחרונות – פצצות חודרות בונקרים נגד תוכנית הגרעין האיראנית. באוקטובר אילצה התערבותו הישירה של הנשיא טראמפ את חמאס לשחרר את 20 החטופים החיים האחרונים ולהחזיר את גופותיהם של 27 הישראלים האחרונים שהוחזקו ברצועת עזה. ב־7 באוקטובר 2025 – שלא לדבר על 8 באוקטובר 2023 – מעטים האמינו ש־168 מתוך 251 החטופים ישוחררו בחיים וכי כל החטופים יאותרו ויוחזרו לישראל, לרבות שרידיהם של שני חיילים שהוחזקו בידי חמאס מאז 2014. כדי להעמיד הישג זה בפרספקטיבה, נכון ליולי 2026, 41 אזרחים אמריקאים²² – ועד 250 אזרחים מערביים – מוחזקים כבני ערובה או כלואים שלא כדין ברחבי העולם. דיווחים עדכניים מצביעים על כך שרוסיה, סין ואיראן יחד מחזיקות ב־78% מהם²³. קשה להעריך במלואו את ההישג האמריקאי-ישראלי בפרשת החטופים בעזה, משום שהציבור האמריקאי ומדינות מערביות אחרות נוטים להתעלם מקורבנותיהם של משטרים טוטליטריים וארגוני טרור.

כמו כן, חשוב לזכור שהשותפות בין ארצות הברית לישראל עמוקה בהרבה מקשרים פוליטיים, צבאיים ודיפלומטיים. נכון לשנת 2023 היו 135 חברות ישראליות רשומות למסחר בבורסת נאסד"ק בארצות הברית. יותר מ־250 חברות הייטק אמריקאיות מפעילות מרכזי מחקר ופיתוח בישראל²⁴, ובממוצע מבקרים בארצות הברית מדי שנה יותר מ־450,000 ישראלים, ומזרימים כ־1.4 מיליארד דולר לכלכלה האמריקאית²⁵. במהלך השנה האחרונה ביקרו בישראל כ־400,000 אמריקאים²⁶ – ירידה מכמעט מיליון מבקרים לפני 7 באוקטובר²⁷. לפני פרוץ המלחמה הוערך כי עד 200,000 אזרחים אמריקאים התגוררו בישראל בקביעות²⁸. במרץ 2025 הודיעה גוגל על הסכם לרכישת ענקית הסייבר הישראלית וויז (Wiz) תמורת 32 מיליארד דולר²⁹. עסקת ענק זו המחישה את עוצמת הקשרים בין שתי המדינות. במקביל, למרות הכותרות, במאי 2026 הציע הקונגרס לעגן את היחסים במסגרת יציבה יותר באמצעות "יוזמת שיתוף פעולה טכנולוגי ביטחוני בין ארצות הברית לישראל" שנכללה בסעיף 219 של חוק הסמכת ההגנה הלאומית (NDAA) לשנת הכספים 2027³⁰. המשמעות היא שטכנולוגיה ישראלית תשתלב עמוק יותר במערכות הנשק האמריקאיות באמצעות מגוון רחב של שיתופי פעולה במחקר ופיתוח.

הצעת חוק זו – שלמרבה המזל לא משכה תשומת לב ציבורית רבה – תיצור בתוך משרד ההגנה האמריקאי גוף ייעודי (Executive Agent), לשם שיתוף הפעולה. מיסוד התמיכה בישראל על בסיס נהלים פנימיים יהפוך אותה לפחות תלויה בהצבעות על סיוע חוץ ובמאבקים פוליטיים. הטכנולוגיה הישראלית תשתלב באופן טבעי בשרשרת האספקה של הצבא האמריקאי, ושיתופי הפעולה בין המדינות יעוגנו בחוזים ארוכי טווח ובתהליכים בירוקרטיים שימשיכו להתקיים גם כאשר הרוחות הפוליטיות ישתנו. נוכח התנודתיות הנוכחית, שלא צפויה להיעלם במהרה, על גורמי הממשל בישראל לחפש דרכים נוספות "לעגן" את שיתוף הפעולה – באמצעות מיסודו, נרמולו וחיזוקו – מאחר שקשרים אלה חיוניים למערכות הביטחון, המודיעין והכלכלה של שתי המדינות. אפילו ביום הפריימריז המדאיג של יוני, שבו נבחרו שלושה מועמדים דמוקרטים אנטי-ישראליים לקונגרס, ניצחו גם דמוקרטים מתונים התומכים בישראל, החל מאדריאן בואפו במחוז הקונגרס החמישי של מרילנד ועד תומאס דינאפולי במדינת ניו יורק. דינאפולי גבר על שני מתמודדים פרוגרסיביים שדרשו כי מדינת ניו יורק תפסיק להשקיע באיגרות החוב של ישראל – שאותן מחזיק החשב הכללי של המדינה כהשקעות רווחיות מטעם מדינת ניו יורק.

שדה הקרב האמיתי: הציונים ה"מותנים" או ה"רכים"

אכן, תאוריית "הפרסה העגומה" עלולה לשתק מרוב ייאוש, אך תאוריית "הפרסה האופטימית" עלולה לשתק באמצעות שאננות. אומנם כוחות אנטישמיים רחבים יותר הפכו את האנטי ציונות המודרנית לאופנה האחרונה והפכו את ישראל ל"שד עממי" בלשונו של הסוציולוג סטנלי כהן, מחבר הספר Folk Devils and Moral Panics (1972)³³. די בכך שממדאני ובני בריתו ישתמשו בתקיפת ישראל כקלף פוליטי המאפשר להם להסיט את תשומת הלב מכל כישלון שלטוני או מחלוקת פוליטית, באמצעות שימוש מוגבר ברטוריקה אנטי-ישראלית. נוסף לכך הם ימשיכו להרתיע דמוקרטים רבים, הנוטים להימנע מעימות, ולהובילם לעמדת שיתוף פעולה שבשתיקה. עם זאת, הצגת המפלגה הדמוקרטית כולה כ"אנטי-ישראלית" בשל פעילותם ההרסנית של כמה חברי קונגרס וראשי ערים, והתעלמות מקיומם של הדמוקרטים המתונים הרבים התומכים בישראל – עלולות להרחיק את אלה האחרונים. כך למשל, מנהיג הדמוקרטים בבית הנבחרים, האקים ג'פריס, זקוק לחיזוק מצד פוליטיקאים ישראלים, ולא להוקעה דמגוגית ולהפניית כתף קרה. "ישראל היא בעלת ברית ויש לה זכות קיום כמדינה יהודית ודמוקרטית", מאמין ג'פריס. "מחויבותנו לביטחונה של ישראל היא איתנה כברזל"³¹. אפילו הסנאטורית ג'ין שאהין, הדמוקרטית הבכירה בוועדת החוץ של הסנאט, אשר הצטרפה ליוזמות במפלגתה לתמיכה בהגבלת אספקת נשק לישראל כאמצעי לחץ, הבהירה: "המתקפה המחרידה של 7 באוקטובר המחישה את האיומים הממשיים שעימם מתמודדת ישראל… אף מדינה אינה צריכה לחיות כשארגון טרור צמא דם פועל על סף דלתה… ארצות הברית [נותרה] שותפה ותיקה של ישראל"³².

גם כאן נדרשת הבחנה עדינה. אנשים ומוסדות נוטים להתעלות כאשר מציבים בפניהם ציפיות גבוהות – אך גם להצדיק במעשיהם גינויים חריפים. בסקר של המכון למדיניות העם היהודי בקרב יהודים בתפוצות, 45% מהמשיבים היו סבורים שאמריקאים רבים יותר התנגדו לישראל בגלל העלייה באנטישמיות – ורק 28% ייחסו עלייה זו ל"שינויים במדיניות הישראלית". עם זאת, אין בכך לפטור מאחריות את מערכת ההסברה הישראלית הכושלת. אף שאינו עקוב מדם או בלתי הפיך כמו הכישלונות הצבאיים והמודיעיניים של 7 באוקטובר, גם כאן מדובר בכשל מערכתי. בהקשר זה אפשר להציג שני מקרים מאתגרים: האחד שהופיע באביב ובקיץ של השנה האחרונה – השפעת ההאשמות בדבר הרעב בעזה על דעת הקהל; והשני, שנמשך לאורך זמן – מה שמבקרים מכנים "אלימות מתנחלים" בשטחים. בפברואר 2025, כלי תקשורת מוטים כמו אל ג'זירה, וארגוני זכויות אדם אנטי-ישראליים כמו Human Rights Watch ו־Amnesty International, האשימו את ישראל בהרעבה שיטתית של תושבי עזה. במאי, כאשר ישראל יצאה להשתלט על 70% מעזה, צבר הסיפור תאוצה. ארגון הבריאות העולמי גינה את ישראל. התקשורת האמריקאית והממסד האמריקאי הזהירו מפני "הרעבה". הקרן ההומניטרית לעזה, שזכתה לתמיכת ארצות הברית, נכנסה לפעולה והפכה בעצמה למטרה לביקורת. חששות אלה הגיעו לשיאם באוגוסט, כאשר בדיקה בתמיכת האו"ם הכריזה כי קיים "רעב" בעזה.

התקשורת האמריקאית והרשתות החברתיות הדהדו את גינויי האו"ם והבליטו כל כשל במערך חלוקת הסיוע. אנשי אקדמיה יחקרו בעתיד כיצד האשמות שוליות ומגמתיות הפכו לאמונות רווחות בציבור. תומכי ישראל ניסו לדחות ללא הצלחה את ההאשמות והציגו אותן כ"עלילות דם מודרניות". גורמים ישראליים רשמיים היו צריכים להיות מודאגים מהשפעת הדיווחים על אמריקאים תומכי ישראל, שגינו את מתקפת 7 באוקטובר ונטו לתמוך במאמץ המלחמתי של ישראל. אין להגדיר אמריקאים כאלה כ"אנטי-ישראליים" רק משום שדיווחים תקשורתיים מוטים שכנעו אותם שמדינה שהם מכבדים מרעיבה ילדים. מחקר המכון למדיניות העם היהודי עקב אחר מונחים קריטיים כמו "רצח עם", "טבח", "אפרטהייד" ו"הרעבה", יחד עם "ישראל" ו"ציונות", בכ־3,000 כתבות בתקשורת המקומית בארצות הברית מינואר 2024 עד יוני 2026 – תוך ציון העובדה שעיתונים מקומיים רבים תמכו בתחילה בישראל. בסיוע כלי בינה מלאכותית נותח גם הטון של הכתבות. המסקנה: "אוגוסט הוא החודש שבו שיעור הכתבות השליליות היה הגבוה ביותר, והוא החודש היחיד שבו שיעור הכתבות השליליות היה גבוה משיעור הכתבות הניטרליות"³⁵. הוכחה נוספת לכך שהבעיה מותנית – ולכן רבים הם ציונים שניתן לשכנע אותם ולזכות בתמיכתם – עולה מן העובדה ש"המונח 'הרעבה' מופיע רק בנקודות זמן מסוימות. חשוב לציין שבדרך כלל הוא דועך לאחר זמן קצר. גם כאן, נקודת ציון משמעותית היא אוגוסט 2025, לאחר תחילת קמפיין ה'הרעבה' בסוף יולי".

ויש להבחין גם בהבדלים בין אזורים. המחקר מציין כי "עיתונים מקומיים באזורים שמרניים כמו פלורידה" מציגים "טון חיובי יחסית כלפי ישראל. לעומת זאת, ככל שעוברים לערים גדולות יותר כמו לוס אנג'לס, סן פרנסיסקו ופילדלפיה, הטון הופך לשלילי יותר". המחקר מסכם: "ברור כי ככל שהמלחמה נמשכת, חלה ירידה בשיעור הכתבות והמאמרים המביעים טון חיובי כלפי ישראל. כמו כן ברור כי אחד הנושאים המרכזיים שסביבם הגיעה הביקורת על ישראל לשיא היה נושא ה'הרעבה' ברצועת עזה. אומנם, מונח זה לא נותר בשיח לאורך זמן, אך סביר להניח שהנושא הולך ונעלם מסדר היום בשל צעדים שישראל נוקטת בתגובה ללחץ הבין לאומי הכבד, אשר מפחיתים את עוצמת הביקורת". מאז הפסקת האש באוקטובר 2025 הצטמצם מספרם של אירועים ספציפיים שהבליטו את טענת ההרעבה – אך הנזק התדמיתי נותר בעינו. לשם ההגינות יש לומר שישראל נאלצה לנהל מלחמה קשה, וכאשר עומדת בפניה הבחירה בין ניצחון במלחמה לבין הפסד במערכה התקשורתית, עדיפה בעיניה אפשרות הניצחון במלחמה. זו הסיבה שמשבר ההסברה השני סביב אלימות מתנחלים – בעייתי אף יותר. מדובר ב"גול עצמי" הרסני לישראל. אין שום תועלת מדינית או הישג ביטחוני באירועים קיצוניים אלה – אזרחים ישראלים המטרידים, מכים ולעיתים קרובות פוצעים פלסטינים – אשר שולטים בכותרות.

העיסוק האובססיבי של התקשורת העולמית באירועים אלה – המכונים יחד בפי המבקרים "אלימות מתנחלים" – פוגע במעמדה הבין לאומי של ישראל יותר מהאשמות בדבר "הרעבה". פעולותיהם של חלק מן המתנחלים – לצד חוסר מעש מצד הממשלה ורטוריקה מתלהמת – גורמים לישראל להיראות כמי שפועלת באכזריות מכוונת, ובמונחים האהובים על פרוגרסיבים אמריקאים, כ"מדינה קולוניאליסטית-מתנחלית ומדכאת". האנטי ציונים המובהקים מרוצים מכך. הציונים ה"מותנים" – או ה"רכים" – מזועזעים, וחלקם אף מסירים את תמיכתם בישראל. מדאיגה עוד יותר העובדה שככל שמספר הציונים המאוכזבים גדל, גינוי "אלימות מתנחלים" הפך לעמדה הכרחית אפילו עבור ציונים נלהבים, המבקשים ליצור קשר עם קהלים יהודיים ולזכות במידה מסוימת של אמינות שאותה ציונים מתגוננים רבים מחפשים ללא הרף. בעודו מגן על ישראל בגאווה – והודף את התקפות הנגד של עמיתיו הפרוגרסיבים – גינה חבר הקונגרס מניו יורק ריצ'י טורס את "משבר אלימות המתנחלים הקיצונים"³⁶. ארגונים יהודיים מרכזיים הגדירו את ה"פוגרומים" הללו מצד המתנחלים כ"פגיעה במדינה דמוקרטית"³⁷. איגוד היהדות הרפורמית גינה את פעולותיהם ה"טרוריסטיות" של המתנחלים³⁸. כל אלו מזינים תחושה של שקילות מוסרית – ושל משבר.

שלוש מסקנות חשובות מן השנה שעברה

דינמיקות אלו מחזקות שלוש מסקנות חשובות מן השנה שעברה: 1. ממשלת ישראל חייבת לא רק לדבר ב"שפה ירושלמית" אל "אמריקה האדומה", אלא גם לגרום לנציגיה לדבר ב"שפה תל אביבית" עם "אמריקה הכחולה". 2. ארגונים יהודיים מובילים חייבים להיות רגישים לפילוגים הגוברים בין אדום לכחול בתפוצות, ובמיוחד בקרב יהדות ארצות הברית, ולמסגר את ישראל במונחים שיש להם תהודה רחבה. 3. למרות התייחסות הפוליטיקאים לרעיון ה"דו-מפלגתיות" בביטול והגדרתו כגישה פחדנית, התמיכה הדו-מפלגתית של האמריקאים בישראל היא נכס גם לחברה האמריקאית עצמה – דמוקרטיות בריאות זקוקות לסוגיות מסוימות שעליהן השמאל והימין יכולים להסכים. "המדריך החיוני" האחרון של המכון למדיניות העם היהודי לשותפות ארצות הברית-ישראל ממליץ על "שידור ממוקד" ולא רק שידור רחב: פנייה אסטרטגית ליהודי ארצות הברית ולאוונגליסטים, וכן לאמריקאים מעל גיל 55, לקתולים, לפרוטסטנטים מהזרם המרכזי, לאמריקאים ממוצא קובני, ולמצביעים בעלי אוריינטציה ביטחונית³⁹. המדריך מזהה חמישה שערי ידידות – נתיבים המובילים לתמיכה בישראל. כל אחד מחמשת השערים – או שפות האהבה – מוגדר על ידי סמל אמריקאי מובהק, ויכול להזמין בברכה את התומכים בנושאי הליבה הללו ואחרים לתמוך בישראל כפי שהיא, בלי לתמוך בהכרח בכל פעולה שהיא עושה.

חמשת שערי הידידות לתמיכה בישראל

ציונות מקראית: יהודים רבים, וכן אוונגליסטים, פרוטסטנטים אדוקים וקתולים, רואים בישראל את הארץ המובטחת ואת המדינה היהודית והדמוקרטית. הציונות היא מרכיב בסיסי במה שרונלד רייגן כינה "הזהות המשותפת שלנו – זהות רוחנית עמוקה", המושרשת בתנ"ך. הם מעריכים את ישראל באופן מעשי, רומנטי, קיומי – ותאולוגי. כפי שאמר צ'רלי קירק המנוח לאחר ביקורו בארץ הקודש: "ישראל שינתה את חיי. היא חיזקה את אמונתי, הפכה את התנ"ך למציאות חיה, והעניקה לי את הזיכרונות היקרים ביותר עם אריקה", אשתו, כיום אלמנתו. ציונות ליברלית דמוקרטית: אמריקאים רבים בני דור האזרחים הוותיקים, משתי המפלגות, רואים כנקודת מוצא את מסמכי היסוד של אמריקה ואת העובדה שארצות הברית וישראל הן דמוקרטיות אחיות. תומכים אלה משלבים חיבה לישראל, הבנה לצורכי הביטחון שלה, והערכה לערכיה הדמוקרטיים – לצד גאווה בקשרים ההיסטוריים המאחדים את שתי המדינות. בשנת 2008, קונדוליסה רייס, מזכירת המדינה של הנשיא ג'ורג' בוש (הבן), העלתה על נס את "האחווה המשותפת של משפחות, חברים ואמונה… שהעמיקה בזכות תרבות משותפת של סובלנות ורוח חלוצית".

ננסי פלוסי, יושבת ראש בית הנבחרים הדמוקרטית הוותיקה, שאמרה כי ההגנה על ישראל היא "חלק מה־DNA" שלה, הצהירה בשנת 2018: "אם בניין הקפיטול הזה יתמוטט עד היסוד, הדבר היחיד שיישאר יהיה… שיתוף הפעולה שלנו עם ישראל. זה חלק בסיסי בזהותנו". פלוסי, כמו רבים אחרים – בראשם ביל והילרי קלינטון – מקווה שישראל תפתור את הסכסוך עם הפלסטינים בהקדם האפשרי, תוך שהיא מכירה במורכבויות הרבות הכרוכות בכך, ובראשן הדחייה הפלסטינית המתמשכת. ציונות פרוגרסיבית: פרוגרסיבים רבים, שהתלכדו סביב פסל החירות כמגדלור למהגרים, למדוכאים ולעניים, הפכו כיום למובילי האנטי ציונות. הם מציגים את ישראל כבריון ימני ומטיחים בה האשמות של קולוניאליזם מתנחלי, גזענות, דיכוי ורצח עם. יום אחד, בדומה ל"בייבי בומרס" רבים שבעבר הסתייגו מישראל וכיום תומכים בה, פרוגרסיבים אלה עשויים להבין שישראלים ליברלים דמוקרטים חיים לפי ערכים פרוגרסיביים – בניגוד למשטרים האוטוקרטיים הסקסיסטיים, ההומופוביים והפונדמנטליסטים של הרשות הפלסטינית או חמאס. פשיעה פלסטינית או פריצת דרך ישראלית לשלום עשויות לשנות את השיח. אך ה"פלסטיניזם" האופנתי, השולט כיום בתקשורת, באקדמיה ובעולם האומנות, פיתה רבים לתמוך באופן עיוור ונלהב במטרה לא ליברלית באופן קיצוני, וזו הפכה לחלק מרכזי בזהותם.

ציונות ביטחונית לאומית: מצביעים בעלי אוריינטציה ביטחונית רואים בישראל את בעלת הברית הצבאית והדיפלומטית השימושית ביותר, ובמילותיה של השגרירה ניקי היילי – את "קו החזית של ההגנה" נגד "טרור ג'יהאדיסטי". הגנרל אלכסנדר הייג עבר מהתנגדות למדיניות ההתרסה של ישראל במהלך מלחמת לבנון הראשונה ב־1982 להערכה של האופן שבו טייסים ישראלים השמידו סוללות נ"מ מתוצרת ברית המועצות. הייג כינה את ישראל "נושאת המטוסים הגדולה בעולם של אמריקה – שאי אפשר להטביע". ציונות עסקית תועלתנית: רבים מתומכי טראמפ מחזיקים בגישה התועלתנית. מיעוט קולני הוא אנטי-יהודי ובדלני נוקשה, אולם רוב תומכי MAGA מחשבים את התשואה שאמריקה מפיקה מהשקעתה בישראל. בין הספקנים שהשתכנעו נמצא סגן הנשיא ג'יי.די. ואנס, הממקם את אוקראינה וישראל "בשתי קטגוריות נפרדות", בהכירו באופי המקודש של "רצועת הארץ הצרה הזאת על חוף הים התיכון". ואנס טוען שישראל "מעניקה לנו איזון בתחום ההגנה מפני טילים", משמשת כ"משקל נגד אזורי מול איראן", ומהווה חומת מגן נגד אויביה המשותפים של הציוויליזציה המערבית. בשנת 2024 הכריז: "אנו רוצים שבעלות הברית שלנו יהיו כמו ישראל – חזקות, עצמאיות ומסוגלות להגן על האינטרסים שלהן בעצמן, כך שאנחנו לא נצטרך לעשות זאת בעבורן".

אמריקה משתנה. ישראל ותומכיה חייבים לגלות גמישות ויכולת הסתגלות. גם תוך המשך עידון "שפת האהבה" של ישראל כלפי קבוצות בוחרים מסורתיות אלה, על ישראל לחשוב במונחים אתניים ולחשוב דיגיטלית. ישראל ותומכיה האמריקאים לא פנו במידה מספקת ללטינים, לאמריקאים ממוצא הינדי, לאמריקאים ממוצא קובני ולאמריקאים ממוצא איראני, כדי למצוא מכנה משותף, ערכים משותפים – וכן, גם אויבים משותפים ג'יהאדיסטיים וטוטליטריים. לחשוב דיגיטלית פירושו להבין שלאמריקאים יש כיום זיקות וקבוצות השתייכות שונות במרחב המקוון. יש צורך בפנייה מותאמת יותר כדי להגיע אל "שומרי האינטלקט", "השומרים הליברליים", "השומרים האזרחיים", "שומרי הטכנולוגיה", "שומרי החירות", "שומרי הביטחון" ו"שומרי החוקה והמוסדות" של אמריקה. כל אחת מהקבוצות הללו משגשגת בקהילות ובפורומים מקוונים שונים, אך בסופו של דבר כולן מאוחדות במחויבותן להגן על הערכים האזרחיים, החוקתיים, הנאורותיים, הליברליים והקפיטליסטיים שהעולם הווקי האנטי-ציוני דוחה, ושישראל מגלמת.

לקריאת הערות השוליים לחצו כאן.