הערכה גאו־אסטרטגית שנתית

המאזן האסטרטגי: עוצמה ולגיטימציה

מדינת ישראל מתקרבת בצעדים מהירים לעבר יום השנה השלישי של מתקפת 7 באוקטובר, ששינתה – ככל הנראה לתמיד – את ישראל, מבפנים ומבחוץ. הטראומה הגדולה של מתקפת פתע מצד ארגון טרור, אשר הובילה לתוצאה טרגית כל כך, התחלפה בהדרגה במלחמה ממושכת וקשה שמעצבת את ישראל, את המזרח התיכון ובמידה מסוימת גם את המערכת הבין־לאומית כולה. במובנים רבים, המלחמה במזרח התיכון והמלחמה באוקראינה הן שתי המלחמות המעצבות של העשורים האחרונים, והתנהלותן – ובוודאי סיומן – יקבעו את "קו הגבול" של תופעת המלחמה והיחסים הבין־לאומיים לדורות הבאים.

קשה מאוד להעריך בשלב הזה בדיוק מה ילד יום, והאתגר בהערכה בשעה שאנחנו מצויים למעשה רק ב"הפסקת המחצית" בכל הזירות הוא גבוה מאוד. כלל הזירות עדיין בשלבי עיצוב, אם בשל פעולות ישראל ואם בשל התמורה העמוקה המתחוללת כעת במזרח התיכון. בכל זאת, גם בתוך ענן האי־ודאות, ניתן וצריך לשקף את מאזנה האסטרטגי של ישראל, ובמרכזו: תוצאה מעורבת.

בהסתכלות רחבה, ישראל הוכיחה את מעמדה המעצמתי באזור כשחקן פוליטי וצבאי אשר בכוחו לעצב ולטלטל את המציאות המזרח־תיכונית. שיתופי הפעולה האופרטיביים עם הצבא האמריקאי וההישגים הצבאיים המשמעותיים בחלק ניכר מזירות הלחימה תרמו גם הם להקרנת העוצמה הישראלית ולהמחשת נכסיותה – באזור ובעולם. השילוב שבין יכולות צבאיות לבין נחישות אסטרטגית להשתמש בהן כנגד יריבים מגלם הזדמנות אסטרטגית להעמקת שיתופי הפעולה של ישראל עם שותפות אזוריות וגלובליות.

מן הצד השני, ישראל עומדת בפני אתגר לגיטימציה חסר תקדים במערב. אתגר זה מעמיד בסימן שאלה את בסיס התמיכה המערבית בישראל, החיוני לקיומה, לצמיחתה ולשגשוגה. לבעיה זו השלכות רבות, אבל היא רלוונטית במיוחד ליכולתה של ישראל לקיים כלכלה משגשגת וצבא חזק, המסוגל להתמודד עם האיומים הרבים הניצבים לפתחה של המדינה. המגמות הללו, הסותרות לכאורה – בין המחשת הנכסיות הישראלית לבין הפגיעה בלגיטימציה – תעצבנה במידה רבה את יכולתה של ישראל לעמוד ביעדיה בזירות השונות. אומנם ישראל יכולה "לגוון משענות" במידה מסוימת, אבל היא אינה יכולה לוותר על בסיס התמיכה של המערב, ושל ארה"ב בפרט, והאתגר בשימורו צפוי לגדול במידה ניכרת בשנים הקרובות.

לבנון ועזה

השיפור האסטרטגי המשמעותי ביותר קשור בהחלשה הדרמטית של האיומים סמוכי הגבול, במרכזם רצועת עזה ולבנון. לפני 7 באוקטובר, גם חמאס וגם חזבאללה החזיקו ביכולות צבאיות גבוהות מאוד, שכללו אש תלולת מסלול בהיקפים גבוהים ואלפי לוחמי קומנדו מאומנים ומוצבים על מנת לפשוט לשטח ישראל בהתראה של שעות – כפי שלצערנו אכן קרה ב־7 באוקטובר ברצועת עזה. שני הארגונים הללו גיבשו – בשל ההתחזקות בעוצמתם הצבאית וההערכה כי מדינת ישראל נחלשת עקב עימותים פנימיים – תפיסה זהה אשר בבסיסה עמדה המחשבה שבכוחם להכריע צבאית את ישראל בטווח הזמן הקרוב. תושבי ישראל חיו במשך שנים תחת איום קונבנציונלי אסטרטגי משתי זירות שונות, מצב שבדיעבד נראה בלתי נתפס.

בחלוף כמעט שלוש שנים, שני הארגונים הללו הם צל חיוור של יכולותיהם הקודמות, גם אם הם עדיין רחוקים מלהתפרק. חזבאללה איבד את מנהיגו המיתולוגי ואת מרבית הנהגתו, אלפים מלוחמיו נהרגו, יכולות האש שלו נפגעו קשות ויכולות הפשיטה המאורגנת לשטח ישראל הושמדו כמעט כליל. הארגון זנח את רעיונות ההכרעה הצבאית של ישראל לטווח הזמן הקרוב, והוא מתמקד בעיקר בשרידות ובלחימה א־סימטרית. במובנים רבים, פערי הכוחות הצבאיים בין ישראל לחזבאללה גדלו דרמטית, וחופש הפעולה הישראלי בלבנון התרחב גם כן. במקביל, הקמת רצועת הביטחון החדשה בדרום לבנון משפרת את ההגנה הקדמית של צה"ל ואת יכולתו להגן על תושבי גבול הצפון – גם בתרחיש מחמיר וקיצוני של שיקום יכולות מהיר מצד חזבאללה.

ברצועת עזה נחלש ארגון חמאס באופן משמעותי ביותר, ופוטנציאל ההיזק שלו לעבר העורף הישראלי נפגע קשות. הארגון עדיין קיים כמובן, אבל גם הוא במידה רבה ארגון אחר לגמרי מזה שפשט לעבר שטח ישראל ב־7 באוקטובר וששיגר לעברה אלפי רקטות. הנוכחות הצבאית של צה"ל בשטח רצועת עזה מחייבת את הארגון לבצע התאמות מרחיקות לכת בפעולותיו, בדומה לחזבאללה, בדגש על הישרדות ולוחמה א־סימטרית. עם זאת, חמאס התחיל מנקודת פתיחה חלשה מזו של חזבאללה, וכיום הוא מתנהל מבחינה צבאית במידה רבה בתאי טרור נפרדים אשר אינם פועלים במסגרת אחידה כלל־רצועתית, עובדה הפוגעת משמעותית בתפקודו כמערכת צבאית.

ההישגים הללו מקרינים על שתי הזירות גם באופן רחב. חזבאללה מצוי בנקודת שפל אסטרטגית שכמותה לא ידע מאז הקמתו בידי משמרות המהפכה בראשית שנות ה־80. בראש ובראשונה, הוא איבד את סוריה, אשר הייתה צינור החמצן שדרכו עברו בלא הפרעה במשך שנים מרבית הכספים ואמצעי הלחימה מאיראן. לשם המחשה, הארגון הקריב אלפים מלוחמיו במהלך מלחמת האזרחים בסוריה – יותר מכלל הפעילים שנהרגו במלחמת לבנון השנייה – רק כדי לשמר את משטר אסד, שקרס לבסוף בתוך פחות משבועיים. כך עברה סוריה כמעט באבחה מבעלת ברית אסטרטגית של חזבאללה לבעיה אסטרטגית.

מעבר לכך, הלגיטימציה של הארגון נפגעה באופן קשה ביותר, כפי שבא לידי ביטוי כמעט בכל סקר שנערך במדינת לבנון, שם רוב ברור בקרב העדות הלא שיעיות תומך בפירוקו של חזבאללה. כוחו הפוליטי נחלש, כפי שמתבטא בבחירתם של נשיא ושל ראש ממשלה שהיו בעבר סדין אדום בעיני חזבאללה. הארגון מנע במשך שנים בחירת נשיא בלבנון שלא היה לרוחו, בהיותו ממליך המלכים במדינה. הארגון גם הולך ומתקשה לשכנע את הציבור הלבנוני שהוא מגן על האינטרסים הלבנוניים, לאחר שגרר את מדינת לבנון פעמיים למלחמה בשנים האחרונות בשירותם של אינטרסים זרים.

כשאיראן חווה גם היא החמרה במצבה הכלכלי, וכשצירי הסיוע האיראני ללבנון הופכים מורכבים מאי פעם, סימן שאלה גדול מרחף מעל יכולתו של חזבאללה להמשיך להיות מגינה של העדה השיעית. במצב העניינים הזה נוצר בלבנון חלון הזדמנויות היסטורי לישראל להגיע בתוך פרק זמן של שנים ליעד של פירוק חזבאללה מנשק כבד והסכם שלום היסטורי בין ישראל למדינת לבנון. בלבנון מתקיים כעת אקלים ייחודי שבו המדינה הלבנונית היא שותף מרכזי של ישראל בפירוק חזבאללה, למרות המגבלות המוכרות. בעת הזאת התלות של לבנון בארה"ב אדירה, באופן המעניק מנופי לחץ חסרי תקדים לשינוי חיובי במדינת לבנון. הדרך לשם קשה, לא ברורה, מאתגרת ותהיה כרוכה במשברים, אבל לראשונה ניתן לראות – בשילוב של תבונה ישראלית ואמריקאית – אופק אחר במדינת הארזים.

בעזה, להבדיל, המצב מעורב יותר. חמאס אומנם נפגע קשות, אך לפחות לפי שעה אין אלטרנטיבה ברורה להנהגתו ברצועה, ובעת כתיבת שורות אלה לא ברור עד כמה כנה התחייבותו להתפרקות מנשק. ישראל עומדת למעשה במציאות שבה היא תידרש להמשיך להפעיל כוח בטווח הזמן הנראה לעין ברצועת עזה, אך ישנו סימן שאלה ברור על היום שאחרי בעזה. גם הבחירה של תנועת חמאס בחליל אלחיה – מהמנהיגים הקיצוניים ביותר של התנועה – להנהגתה, מלמדים על כך שהסיכוי לשינוי יסודי בארגון הטרור נמוך.

במילים אחרות, רצועת עזה אינה עתידה להפוך לסינגפור בשנים הקרובות, וסביר שישראל תיאלץ להתמודד עם שטח גאוגרפי מוכה אסון שבו זרם קנאי אחד מחליף זרם קנאי אחר, ושאיום הטרור ממנו לא צפוי להיעלם – בוודאי לא זה ה"קלאסי". עם זאת, ישנן סיבות טובות להעריך שהאיום שיישקף מעזה בשנים הקרובות יהיה דומה יותר לאיום הנשקף מיהודה ושומרון מאשר לאיום האסטרטגי שנשקף מן הרצועה לפני 7 באוקטובר.

המבחן העליון של מדינת ישראל בשנים הקרובות ברצועת עזה הוא לשלב בין המעשה הצבאי של הכרעת חמאס לבין השתתפות במאמצי בנייתה של עזה אחרת, שבה מתבצע תהליך הדרגתי ואיטי של דה־רדיקליזציה – הדומה במאפייניו לתהליכים שהתקיימו בגרמניה הנאצית וביפן האימפריאלית לאחר מלחמת העולם השנייה. בהיעדר תהליך שכזה – אשר אין מנוס מלקיימו בצוותא עם מדינות ערביות מתונות דוגמת איחוד האמירויות ומרוקו ובשיתוף גורמים מתונים פלסטינים – ישראל נדונה להמשיך להתמודד עם בעיית עזה בעשורים הקרובים. יעד זה יעמיד את מדינת ישראל כמעט בהגדרה במתח מול השאלה הפלסטינית הרחבה.

איראן: יכולות גרעין, עוצמה אזורית ויציבות המשטר

בזירת איראן, ישראל מצויה באחד הצמתים האסטרטגיים היסודיים ביותר שבהם עמדה. כל הערכה מפוכחת של מצב העניינים חייבת להביא בחשבון את הנחת המוצא ולפיה איראן היא מקורן של מרבית הבעיות הגאו־אסטרטגיות העומדות בפני ישראל – מהגרעין, דרך הטרור והפעילות האזורית, המשך בטילים וכלה בהובלה של התוכנית להשמדת ישראל. בהתאמה, כל הערכה חייבת לשקלל את כלל הפרמטרים של הבעיה האיראנית. גם כאן רב הנסתר על הגלוי בשעה זו, שבה עוד לא ברור כיצד תסתיים המערכה בין ארה"ב לאיראן.

ברובד הגרעין, איראן איבדה חלקים נרחבים מהתוכנית המבוצרת והמתקדמת אשר בנתה במשך שנים – וביתר שאת מאז הנסיגה של הנשיא טראמפ מהסכם הגרעין. אתרי ההעשרה שלה נפגעו קשות (גם אם ככל הנראה לא הושמדו), רבים ממדעניה סוכלו, ונדבכים מרכזיים של התוכנית פורקו בשל התקיפות האוויריות האינטנסיביות שבוצעו כנגדם. זהו הישג משמעותי, אשר פוגע במישרין – ובמידה רבה ברגע האחרון – בתוכנית שהייתה בדרכה להפוך לעובדה מוגמרת.

אך אליה וקוץ בה: באיראן עדיין נותר כחצי טון של אורניום מועשר ל־60 אחוזים, מהם ניתן להרכיב תאורטית "פצצה במדבר", באמצעות שימוש בצנטריפוגות בודדות הקיימות באיראן, ומתקן חשאי ולא גדול במיוחד החבוי במדבר. זוהי אומנם לא אותה תוכנית גרעין מתקדמת ומפותחת, אך היא בהחלט מאפשרת נתיב מסוים של איראן לפצצת גרעין. גם ההנחה שישראל וארה"ב יכולות לנטר באופן הרמטי את האורניום המועשר – שאי אפשר לתקוף מהאוויר אלא רק לייצאו מאיראן או לדללו – היא מפוקפקת, בייחוד בעבור מי שחווה את כישלון המודיעין להתריע על מתקפת הפתע ב־7 באוקטובר. בתוכניות גרעין, שם נעשה שימוש מכוון בהונאה ובהסתרה, הנחת המוצא היא שלא ניתן יהיה בהכרח לדעת. על כך יש להוסיף את המוטיבציה הגוברת של איראן להצטייד בנשק גרעיני, כתעודת הביטוח המרכזית מפני ניסיונות עתידיים להפלת המשטר. תיאבון זה ככל הנראה גבר – בייחוד בצילן של הרדיקליזציה במשטר האיראני והחשדנות המעמיקה בינו ובין המערב.

בפרספקטיבה אזורית, איראן ספגה מכה קשה ואסטרטגית, אשר החלה במידה רבה עם סיכולו של קאסם סולימאני ב־2020, אך הואצה באופן משמעותי מאז 7 באוקטובר. בלבנון, כאמור, חזבאללה – הפרוקסי החשוב ביותר – נחלש דרמטית, צבאית ופוליטית. הארגון, שהוקם על מנת להגן על איראן ועל המהפכה האסלאמית, לא ירה ירייה אחת לעבר ישראל במהלך מבצע "עם כלביא", עובדה הממחישה את גודל השינוי. סוריה הפכה מבעלת ברית של הציר השיעי ליריבתו. ארגוני הטרור הפלסטיניים איבדו גם הם חלק ניכר מכוחם בצל רצף הפעולות הישראלי נגדם בכל הזירות. אפילו בעיראק – מדינה בעלת חשיבות אסטרטגית לאיראן – נחלשת בהדרגה השפעתה, גם אם לא נעלמת לחלוטין. להבדיל, בתימן נשמרת השותפות האסטרטגית עם החות'ים – אף כי הם מקדמים חזון עצמאי במידה רבה מזה האיראני (עוד על זירה זו בהמשך). במבט רחב, התמנון האיראני נחלש דרמטית בשנה האחרונה, באופן המעמיד בסימן שאלה את תפיסת הביטחון הלאומי של איראן, אשר ראתה בשלוחיה נדבך מרכזי בהגנתה.

גם התוכנית להשמדת ישראל ספגה מהלומה קשה. הציר השיעי וארגוני הטרור הפלסטיניים פיתחו בשנים האחרונות תודעה ואמונה כי ביכולתם להכריע את מדינת ישראל. כעת, למרות כל האתגרים, ישראל הוכיחה איתנות בהתמודדות עם ניסיונה של חמאס לממש את התוכנית, ועברה בכלל הזירות לגישה פרו־אקטיבית, אשר עיצבה מחדש את התפיסה הצירית. אומנם, החזון לעולם לא ייזנח – כפי שממחישה "כיכר פלסטין", שם מוצב שעון עצר הסופר את קיצה של ישראל לאחור – אבל התפיסה האופרטיבית הרואה בו יעד ריאלי למימוש בכלים צבאיים בשנים הקרובות – קרסה. ישראל כאן. יחיא סנואר, חסן נצראללה, בשאר אלאסד ועלי חמינאי – כבר לא.

השנה האחרונה חידדה את חומרת איום הטילים האיראני. בעבר ראתה בו ישראל איום משני, הקשור בעיקר לאיום הגרעיני, וזאת בשל העובדה שישראל הייתה מוקפת מכל עבריה במאות אלפי רקטות וטילים. כעת, כשאיום זה הצטמצם משמעותית, מתחדד האיום הישיר מאיראן, בייחוד בצל חילופי המהלומות הישירים בין ישראל לאיראן. הטילים האיראניים גורמים נזק רב לאין שיעור מן הרקטות בעזה או בלבנון, והאתגר ביירוטם גדול משמעותית. ישראל וארה"ב הצליחו אומנם לפגוע בחלק מסד"כ הטילים האיראני וגם בבסיס התעשייה המייצר אותם, אך לאיראן נותרה יכולת שיורית משמעותית. יתרה מכך, ההיסטוריה מלמדת שקשה מאוד לפגוע באופן ממושך בבניין הכוח של יריבים, בייחוד כאלה שנמצאים במרחק של אלפי קילומטרים. במילים אחרות, אתגר הטילים האיראני יישאר ואף יחריף – בייחוד אם ימומש חזון עשרת אלפים הטילים שאיראן בנתה במשך שנים.

ולבסוף, השאלה האיראנית מתכנסת ליציבותו של המשטר, וגם כאן ההערכה מעורבת. מצד אחד, המשטר הצליח לעמוד על רגליו למרות מתקפות צבאיות חסרות תקדים וממושכות שהונחתו עליו במשך החודשים האחרונים, ולמרות סיכולו של המנהיג העליון בראשית מבצע "שאגת הארי". חודשים ארוכים של מערכה לא הביאו לתסיסה ציבורית המאתגרת את המשטר באופן משמעותי, וניכר שאיראן ממשיכה להחזיק בתודעת ניצחון מול ארה"ב. לכל אלה מתווספת ההערכה שהמשטר הנוכחי – ללא הדבק המחבר של עלי חמינאי – קיצוני ומשיחי יותר מאי פעם, באופן המציב אתגר גובר לישראל.

עם זאת, מתרבים הסימנים שהמשטר הזה מעורער מאוד. המחלוקות בתוך ההנהגה האיראנית צצות על פני השטח; המנהיג העליון הנוכחי מג'תבא אינו נראה בציבור כבר חודשים ומכל מקום אינו זוכה לאותה ההערכה שזכה לה אביו – וברקע הרתיעה הבסיסית של הציבור האיראני משושלות משפחתיות. גם בעיות היסוד באיראן – אשר הביאו מאות אלפים למחות באופן חסר תקדים בינואר האחרון – לא נפתרו, ובמידה רבה החמירו. הכלכלה, משבר המים, השרפות – בכל אלה המשטר לא יודע לטפל זולת פתרונות מקומיים, וסביר שהוא יתקשה להמשיך לשלוט בתצורה הנוכחית לאורך שנים רבות. מכל מקום, ברור שהסכם אמריקאי–איראני, גם אם חלקי, צפוי להזרים למשטר עשרות מיליארדי דולרים אשר יהוו עירוי חמצן הכרחי לשרידותו של המשטר, גם אם לא פתרון אמיתי לבעיות היסודיות שבגינן המשטר אינו יציב.

במובנים רבים מתפתח כעת מרוץ שקשה להעריך את סופו: מצד אחד, משטר קיצוני ונקמני יותר מאי פעם, אשר בטווח הקצר צפוי להחריף את האיום על ישראל, בדגש על הנדבך הגרעיני. מצד שני, משטר זה מעורער, מוחלש צבאית ונעדר את האדנים הנדרשים על מנת לשלוט למשך שנים. על ישראל, ארה"ב, ושותפותיה באזור למקד כעת את המאמצים בהאצת שעון העצר של נפילת המשטר, והאטת השעון הגרעיני, תוך מאמץ נרחב לצמצם ככל האפשר את הנזקים שאיראן מסוגלת להשית על הכלכלה הגלובלית והאזורית.

התוקפנות הגלויה והבוטה של המשטר האיראני – אשר יורה במכוון לעבר אזרחים ולעבר תשתיות לאומיות – מגלמת הזדמנות ייחודית עבור ישראל להעמיק את שיתופי הפעולה שלה. ישראל היא שחקן אזורי שרואה באיראן איום עיקרי, ובשונה מהממשל האמריקאי – אין חשש שתתפנה לבעיות אחרות ושתזנח את הבעיה הזו. הזדמנות זו חייבת להיות מנוצלת לכדי יעד אסטרטגי ברור של הרחבת הסכמי אברהם – ובמרכזם סעודיה. גם יעד זה עומד במתח מול השאלה הפלסטינית, מטבע הדברים.

סוריה

בגזרת סוריה, הנשיא אלשרע ממשיך לקדם בהצלחה רבה את האסטרטגיה להלבנת משטרו, וניכר שהמערב ומדינות האזור כבר קיבלו החלטה "לחבק" אותו. ממילא, תהליך השיקום של סוריה יארך שנים ויעלה מאות מיליארדי דולרים, באופן שיגביר את המוטיבציה של הנשיא הסורי להמשיך באסטרטגיה הנוכחית. מול ישראל מתקיים שיווי משקל זהיר ובמסגרתו שני הצדדים מקדמים את המגעים ביניהם על אש נמוכה, בלי להעמיק את שיתופי הפעולה. במקביל, הסיכוי להסדר שלום עם סוריה נותר נמוך, לנוכח ההתחייבות של אלשרע כי לא יסכים להסדר בלא נסיגה מרמת הגולן, ולאור המשך הנוכחות הצבאית ברמת הגולן הסורית – אשר נתפסת כהפקת לקחים הכרחית מכישלון 7 באוקטובר.

האתגר המרכזי הנשקף לישראל מהזירה הסורית הוא הפוטנציאל לאיום טרור מתגבר במרחב רמת הגולן הסורית בצל השהות של צה"ל ברצועת הביטחון. זהו מרחב שמבחינה סורית תמיד היה פריפריה, ושהייתה בו בעבר פעילות משמעותית של ג'האד עולמי, בייחוד בדרום הרמה. להבדיל, נראה כי אלשרע נחוש לשמור את הגבול הסורי שקט ככל האפשר, לאור המיקוד שלו בסוגיות אחרות – אם כי משטרו עדיין אינו יציב לחלוטין.

מנגד, בידי ישראל עומדת הזדמנות משמעותית להעמיק את שיתופי הפעולה עם המשטר הסורי בכל הנוגע לאינטרסים משותפים, ובמרכזם חזבאללה וג'האד עולמי, תחת מטרייה אמריקאית. ישראל יכולה וצריכה להגדיר יעד של הסכם ביטחוני עם סוריה אשר יבטיח את פירוז אד"ס (אזור דרום סוריה) ואת שלומה של העדה הדרוזית בדרום סוריה, ובמקביל לחתור להקמת מנגנון בגבול סוריה–לבנון אשר יכול לסגור באופן כמעט הרמטי את סוריה להעברות אמצעי לחימה וכספים לחזבאללה. בשונה מלבנון, בזירה הסורית אין נתיב אמיתי להסכם שלום, אבל ניהול נכון עשוי לאפשר הן את הרגעת הזירה והן את קידומם של אינטרסים משותפים שלהם סוריה מחויבת. במקביל, ישראל נדרשת להמשיך לנהוג בחשדנות כלפי המשטר הסורי, לנוכח עברו של אלשרע באלקאעדה, ולהחזיק בשתי האפשרויות גם יחד – שהוא ג'האדיסט שהתפכח או שהוא ג'האדיסט בתחפושת – באופן המחייב לנקוט זהירות במגעים עימו ונוכחות צבאית המצמצמת סיכונים להפתעות.

החות'ים וים סוף

החות'ים, מדרום, ממשיכים למצב את עצמם כ"הפתעת המלחמה". לכאורה, משפחה השולטת על עם עני מצליחה לערער את הכלכלה האזורית והגלובלית ולהוות מטרד הולך וגובר הן לישראל והן למדינות האזור. במהלך השנה האחרונה החות'ים פעלו באופן מוגבל יחסית מול ישראל, בין השאר בצל רצף הפעולות הצבאיות שננקטו נגדם, אך האתגר הנשקף מצידם לישראל צפוי לגבור, בייחוד בגלל הזהות האימפריאליסטית, האמונית, הג'האדיסטית והאנטישמית המאפיינת אותם. ההצהרות המתמשכות של החות'ים על הצורך בהשמדת ישראל ועל שליחת אלפי לוחמים לירושלים חייבות להילקח ברצינות לאחר 7 באוקטובר. ברקע הדברים יש להביא בחשבון את כוחם הצבאי הלא מבוטל ואת האפשרות כי יחתרו לעמדת הנהגה בציר השיעי בתרחיש של היחלשות איראנית.

מן הצד השני, החות'ים מהווים בעיה לא רק לישראל, כפי שממחיש העימות הישיר המחריף ביניהם לבין סעודיה. במובנים רבים, האתגר הזה הוא דווקא הזדמנות להעמקת השותפויות של ישראל עם מדינות אחרות על מנת לקדם אסטרטגיה קוהרנטית להחלשתם, תוך שימוש במנופים צבאיים, כלכליים ואחרים, לרבות מציאת חלופות למצר באב אלמנדב שבו שולטים החות'ים ברצונם כבן ערובה. בין לבין, ישראל צריכה להתמקד ביעדיה המרכזיים האחרים; לשם כך עליה לנסות לגדר את הסוגיה החות'ית ככל האפשר, ולהרתיעם מקידום פעולות תוקפניות נגדה.

הזירה הפלסטינית

ביהודה ושומרון, מדינת ישראל מסכמת הישגים אופרטיביים משמעותיים ביותר מול הטרור הפלסטיני, במידה רבה בזכות טיפול השורש שבוצע ברבים ממחנות הפליטים בצפון השומרון – ממעוזי הטרור הגדולים ביותר במרחב. בהתאמה, צה"ל הצליח לצמצם באופן משמעותי את היקפי הטרור ביהודה ושומרון, בדגש על פעולות טרור מורכבות – הישג מרשים המקרין גם ביהודה ושומרון וגם בעורף ישראל.

עם זאת, בעיות היסוד ביהודה ושומרון נותרו על כנן, באופן המשמר את האתגר הנשקף מהמרחב הזה. בפרט, העלייה באירועי החיכוך בין יהודים לפלסטינים ביהודה ושומרון והעלייה בפשיעה הלאומנית, בצד הקושי ההולך וגובר באכיפת החוק והסדר במרחב, מגדילים את הסיכוי להתפרצות אלימה בטווח הזמן הקרוב. כל זאת, כשברקע מחריף המצב הכלכלי ביהודה ושומרון ומתקרב היום שאחרי אבו מאזן, אשר עבר את שנתו ה־90. במציאות השברירית הזו, וכשצה"ל פרוס בזירות רבות כל כך, האתגר בזירה הזו הופך למשמעותי במיוחד בשנה הקרובה.

מצרים וירדן

שאלת יציבות המשטרים השכנים נכונה לא רק לרשות הפלסטינית, כי אם גם לירדן ולמצרים. מצרים ממשיכה להתמודד עם אתגרי יסוד חריפים אשר מקשים עליה לתת מענה לאוכלוסייתה הענקית. הסכם השלום ושותפות האינטרסים הברורה נשמרים, אבל עדיין עומדת האפשרות שהמשטר יקרוס במהירות – כפי שקרה ב־2011, ובמידה פחותה יותר גם ההרחבה ההדרגתית של הפעילות הצבאית המצרית בחצי האי סיני – המהווה הפרה ברורה של הסכמי קמפ דיוויד. כך מתקיימת מציאות שברירית ובה משטר סמכותני שיציבותו אינה מובטחת נוקט פעולות המפחיתות את שכבות הביטחון של ישראל בתרחיש של נפילתו. על ישראל מוטלת החובה למצוא את הנתיב העדין שבין חיזוק הסכם השלום ויציבותה של מצרים ובין עמידה תקיפה יותר על המחויבות המצרית להסכמי קמפ דיוויד.

בירדן נשמר גם כן השלום הקר והתיאום הביטחוני ההדוק, אשר אף העמיק בצל המחשת האיום האיראני הישיר על שתי המדינות. המלך עבדאללה מגביר את מאמציו להעלות לקדמת הבמה את בנו, יורש העצר, באופן הממחיש את שבריריותה היחסית של הממלכה, התלויה בחילופי השושלת. ירדן עומדת בפני אתגרים מחריפים: מהפליטות הסורית דרך האיום מכיוונה של איראן – אשר רואה בממלכה את החוליה החלשה בשליטה האמריקאית באזור – ועד האפשרות לטלטלה בזירה הפלסטינית. גם כאן ישראל תצטרך להמשיך להפעיל את כובד משקלה על מנת להבטיח את יציבות הממלכה והסכם השלום, למרות כל האתגרים.

האתגר הטורקי

טורקיה המשיכה למצב את עצמה בשנה האחרונה כאתגר גובר לישראל, הן בשל ההצהרות המתריסות של הנשיא הטורקי והן בשל פעולותיה של טורקיה בשטח. טורקיה ממשיכה להעלים עין מפעולות טרור מובהקות של חמאס על אדמתה, ומובילה חלק גדול ממאמצי הדה־לגיטימציה של ישראל. גם במזרח הים התיכון ובמרחב הסורי ישנם אינטרסים סותרים מובנים, באופן המחזק את התפיסה בישראל כי טורקיה בדרכה להפוך לאיום הבא על ישראל, בייחוד לנוכח היחלשות המשטר האיראני.

אנקרה היא לא אבו דאבי, אבל היא גם לא טהראן. בין ישראל לטורקיה נותרה מערכת בילטראלית המאפשרת לנהל מחלוקות, וארה"ב ממשיכה להיות מנוף השפעה מרכזי על טורקיה. גם ארדואן עצמו בחר פעמים רבות שלא לשבור את הכלים מול ישראל, למרות הבדלי האינטרסים והעוינות הבסיסית כלפיה. ישראל צריכה להכיר באתגר הטורקי הגובר, אך במקביל להיזהר מליפול להשוואה לאיראן: עם טורקיה צריך להתמודד בכלים אחרים, אשר יאפשרו לנהל את המחלוקות ובמקביל לשמר את צירי הקשר סביב האינטרסים המשותפים.

לסיכום

התמונה האסטרטגית הכוללת העולה מן הזירות השונות אינה חד־משמעית. ישראל מסיימת את התקופה האחרונה חזקה יותר מול חלק גדול מאויביה, לאחר שהמחישה יכולות צבאיות יוצאות דופן, החלישה את טבעת האיומים שסביבה והרחיבה את חופש הפעולה שלה. אך לצד ההישגים נותרו איומים כבדי משקל: האפשרות להתחדשות תוכנית הגרעין האיראנית, איום הטילים, חוסר היציבות בזירה הפלסטינית ובמדינות השכנות, התחזקות האתגר הטורקי והפגיעה המעמיקה במעמדה של ישראל במערב. במילים אחרות, ישראל שיפרה את מצבה הצבאי, אך עדיין לא הבטיחה את מעמדה האסטרטגי לטווח הארוך.

המבחן המרכזי כעת הוא היכולת להפוך הישגים בשדה הקרב למציאות מדינית יציבה. החלשת חזבאללה יכולה להוביל להסדר חדש בלבנון; היחלשות הציר האיראני יכולה להאיץ את הרחבת הסכמי אברהם; והאינטרסים המשותפים מול איראן, החות'ים והטרור יכולים להעמיק את שיתוף הפעולה עם ארה"ב ועם מדינות האזור. אך חלונות הזדמנות אינם נותרים פתוחים לעד. בלא יוזמה מדינית, תיאום הדוק עם וושינגטון, טיפול אחראי בשאלה הפלסטינית ושיקום הלגיטימציה הבין־לאומית, הישגים צבאיים עלולים להישחק ואויבים שנחלשו עלולים להשתקם.

ישראל ניצבת אפוא בפני בחירה אסטרטגית. היא יכולה לראות בעוצמתה הצבאית יעד בפני עצמו, או להשתמש בה כבסיס לעיצוב סדר אזורי חדש, לחיזוק בריתות ולצמצום איומים בעשורים הבאים. לשם כך נדרשת מדיניות מפוכחת שאינה מתעלמת מן הסכנות, אך גם אינה מחמיצה את ההזדמנויות; מדיניות היודעת לשלב כוח עם דיפלומטיה, חשדנות עם שיתוף פעולה, ונחישות מבצעית עם ראייה ארוכת טווח. הצלחתה של ישראל בשנים הקרובות תימדד לא רק במספר האויבים שהחלישה, אלא במציאות המדינית, הביטחונית והכלכלית שתצליח לבנות על בסיס ההישגים הללו.