מבוא

פלישת רוסיה לאוקראינה בפברואר 2022 הפרה את עקרונות וסטפליה, העוסקים בריבונות המדינה ובשלמות הטריטוריאלית, שהיו הבסיס ליחסים הבינלאומיים מאז 1648.

אף שצעד זה אינו חסר תקדים בהיסטוריה האירופית, החוצפה הגלויה של מדינה אחת המנסה לשלול את ריבונותה של אחרת גרמה לשני שינויים גלובליים סיסמיים: ראשית, התארגנות גיאופוליטית מחודשת שרטטה מחדש בריתות מסורתיות; שנית, שינוי יסודי במסגרות האתיות והנורמטיביות עיצב מחדש את הנוף הפוליטי של אירופה.

שינויים אלה ערערו במיוחד את הסדר הבינלאומי הליברלי – סביבה אשר בה שגשגו הקהילות היהודיות מבחינה היסטורית – וגרמו לארבע השפעות מובחנות על החיים היהודיים: העקירה היהודית הגדולה ביותר מאז שנות התשעים של המאה העשרים – למעלה מ-100 אלף יהודים מאוקראינה ומרוסיה חיפשו מקלט במקום אחר; התחזקות המדינות העוינות באופן מסורתי את האינטרסים היהודיים; התפרצות הן של הימין הקיצוני הלאומני הן של השמאל הקיצוני ברחבי אירופה, המלבה אנטישמיות ואי- נוחות בקרב היהודים; באופן פרדוקסלי, שיתוף פעולה ביטחוני עמוק יותר בין ישראל למדינות אירופה. העמודים הבאים יבחנו שני שינויים גלובליים אלו לפרטים קודם שיחקרו את השלכותיהם הספציפיות על ישראל ועל הקהילות היהודיות באירופה.

שינוי שלישי ומהותי שהביא לתמורה ביחסי הכוחות בין שני צידי האוקיינוס האטלנטי הוא חימום היחסים בין נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין, תוך הפניית כתף קרה לאוקראינה.

כידוע, הן במהלך המלחמה הקרה והן לאחריה, ארצות הברית שימשה כעמוד התווך הביטחוני של נאט"ו וכשותפה האסטרטגית הקרובה ביותר של אירופה, אך כעת היא שוברת מסורת זו. כך נוצרת חלוקה מחודשת של העולם לשלושה גושים יריבים: הברית המתהווה בין ארה"ב לרוסיה, סין ההולכת ומתחזקת, ואירופה המפוצלת, הניצבת כעת בפני החלטה גורלית.

מנהיגי היבשת נדרשים לבחור בין התחייבות מוחלטת להגנה על אוקראינה – כולל התערבות צבאית ישירה והסיכון למלחמה עולמית – לבין יישור קו עם גישת הריאל- פוליטיק החדשה של וושינגטון, המציבה את ריבונותה של אוקראינה בעדיפות משנית.

אם אירופה תבחר להגן על אוקראינה באופן מעשי ויעיל, היא תיאלץ לבצע שינוי עמוק בסדרי העדיפויות התקציביים שלה, להרחיב משמעותית את יכולות הייצור הצבאי ולגייס את הציבור למאבק ארוך מול רוסיה. השלכות המהלך יהיו מיליטריזציה חסרת תקדים של היבשת, שתדרוש מן הממשלות להפנות משאבים עצומים מתקציבי רווחה ושירותים ציבוריים לעבר תעשיות הביטחון – צעד שעלול להיות שנוי במחלוקת פוליטית, במיוחד בתקופה שבה רבים מהאזרחים כבר מתמודדים עם משברים כלכליים.

השאלה המרכזית היא האם מדינות אירופה, לאחר עשורים של יציבות, שלום ושגשוג, מוכנות לשלם מחיר כה כבד כדי לבלום את התפשטות רוסיה.

בתוך מציאות משתנה זו, נראה כי ישראל בחרה להתייצב לצד הציר החדש של ארה"ב-רוסיה, החלטה שכבר מעצבת מחדש את מעמדה הדיפלומטי. ביטוי לכך ניתן היה לראות בפברואר האחרון, כאשר ישראל נטשה את מדיניותה הנייטרלית והצביעה נגד החלטת האו"ם שהדגישה את שלמותה הטריטוריאלית של אוקראינה, תוך התייצבות לצד ארצות הברית ורוסיה – מהלך שעורר ביקורת חריפה מצד אוקראינה, האיחוד האירופי ומנהיגים יהודים בארה"ב.

ימים ספורים לאחר מכן, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, יחד עם סגנו ג'יי.די. ואנס, לחצו על נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי להיכנע לדרישות מוסקבה. משסירב – גורש זלנסקי מהבית הלבן.

מיצובה החדש של ישראל צפוי להחריף את המתיחות בינה לבין מדינות אירופה ולהעמיד את הקהילות היהודיות באירופה במצב מביך, שכן הן כבר כעת מוצאות עצמן לא אחת קרועות בין נאמנות למדינתן לבין מחויבותן לישראל.

במבט לָפנים, ארבעה ממדים העולים מהסכסוך באוקראינה ראויים לתשומת לב מיוחדת: סנקציות כלכליות כנשק אסטרטגי, התפקיד הגובר של מוסדות המשפט הבינלאומי, לוחמת מידע ומעורבות המגזר הפרטי בסכסוכים צבאיים. היבטים אלה, שהם מחוץ לטווח המחקר הנוכחי, מצדיקים מחקר ייעודי מכיוון שהם עשויים לעצב באופן משמעותי את אתגרי הביטחון העתידיים של ישראל בסביבה הגלובלית המתפתחת.