במלאת שלוש שנים למלחמה, פרסום חדש מנסה לבחון מהן השלכותיה על הקהילות היהודיות באירופה וכיצד על ישראל להתמודד עם השינויים הגיאופוליטיים שהתרחשו בעקבותיה.
מאת: ד"ר דב מימון
ניפוץ האתוס האירופי שלאחר המלחמה: טרנספורמציה נורמטיבית
פלישת רוסיה לאוקראינה בפברואר 2022 יצרה יותר מסכסוך צבאי נוסף על אדמת אירופה – היא ייצגה קרע יסודי במסגרת האתית והחברתית שהנחתה את החברה האירופית מאז 1945.
אירוע סיסמי זה הכריח ביצוע הערכה מחדש דרמטית של הנחות היסוד בנוגע לשלום, לביטחון ולזהות הקולקטיבית שעיצבו את התודעה האירופית במשך למעלה משבעה עשורים. טרנספורמציה זו מעלה שאלות עמוקות בנוגע לאידיאליזם האירופי שלאחר המלחמה, שהתגלם בתרבות הפופולרית בחזונו של ג'ון לנון, של עולם ללא מדינות או דתות. חזון אוטופי זה, שהתיישר עם השאיפות של הפרויקט האירופי, הוביל מדינות אירופיות להתפרק בשיטתיות מיכולותיהן הצבאיות ולהזניח אוטונומיה אסטרטגית, במיוחד בכל הנוגע לתשתיות אנרגיה. השלום חסר התקדים ביבשת לא אישר גישה אידיאליסטית זו, והתברר מאוחר יותר כתלוי בעיקר במטריית ההגנה האמריקאית ובכוח ההרתעה הגרעיני של נאט"ו. חוסר הלימה זה בין הנחות אידיאליסטיות למציאויות אסטרטגיות יתברר כמכריע להבנת יציבותה של אירופה בעבר ולפגיעותה הנוכחית כשהיא ניצבת מול תוקפנות צבאית. ההשפעה חורגת הרבה מעבר לתחומים הצבאיים והגיאופוליטיים ומעוררת את מה שחוקרים מזהים כטרנספורמציה נורמטיבית עמוקה בחברה האירופית, המאתגרת אמונות מושרשות בנוגע לאי-נמנעותו של השלום ולהתיישנותו של הכוח הצבאי.
החלום האירופי שלאחר המלחמה ויסודותיו
לאחר מלחמת העולם השנייה החלה אירופה ניסוי חסר תקדים ביחסים הבינלאומיים ופיתחה את מה שהחוקרים מכנים "אוניברסליות פוסט-לאומית23." תפיסה פילוסופית זו ייצגה ניסיון מכוון לחרוג אל מעבר לאידיאולוגיות הלאומניות שדחפו את היבשת פעמיים אל תוך סכסוכים הרסניים. הפרויקט האירופי נבנה על שלושה עמודי תווך משולבים שעיצבו הן את המדיניות הן את התודעה החברתית.
עמוד התווך הראשון היה סלידה עמוקה מכוח צבאי. לא הייתה זו סתם בחירת מדיניות – היא ייצגה שינוי פסיכולוגי ותרבותי עמוק באופן שבו האירופים ראו את עצם המושג של עוצמה צבאית. מדינות אירופה פירקו במכוון חלק גדול מיכולותיהן הצבאיות והפחיתו את ההוצאות הביטחוניות לרמות הנמוכות ביותר מבחינה היסטורית. שורשיו של שינוי זה בטראומה הקולקטיבית של שתי מלחמות עולם הרסניות שהותירו צלקות פסיכולוגיות עמוקות בתודעה האירופית. ביבשת התבססה האמונה שתלות הדדית כלכלית תיצור קשרים עמוקים בין מדינות, כדי כך שסכסוכים עתידיים יהפכו בלתי-נתפסים.
עמוד התווך השני התמקד בעליונות הכוח הרך והדיפלומטיה. מדינות אירופה השקיעו רבות ביצירת מסגרות מוסדיות מתוחכמות ליישוב סכסוכים. האיחוד האירופי עצמו התגלה כדוגמה המובהקת לגישה זו, אולם היא התרחבה לגופים אחרים כמו הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה (OSCE) ולבתי דין בינלאומיים שונים. מוסדות אלה נבנו על ההנחה שדיאלוג, תמריצים כלכליים ושיתוף פעולה רב-צדדי יכולים לפתור כל סכסוך. דבר זה ייצג סטייה יסודית מפוליטיקת הכוח המסורתית ושיקף את האמונה שאפשר לשנות את הטבע האנושי עצמו באמצעות תכנון מוסדי.
עמוד התווך השלישי היה הפחתה שיטתית של חשיבות הזהויות הקולקטיביות. החברות האירופיות החלו לראות זהויות דתיות, אתניות ולאומיות לא כביטויים טבעיים של ארגון חברתי אנושי אלא כמקורות פוטנציאליים לסכסוך, שיש לחרוג אל מעבר להם. גישה זו שאפה ליצור סוג חדש של חברה, אשר בה זכויות הפרט וערכים אוניברסליים יחליפו נאמנויות קבוצתיות מסורתיות. הצלחת פרויקט זה בהפחתת סכסוכים פנים-אירופיים נראתה כמאששת גישה זו.
נקודת המבט הישראלית הנגדית: נתיב שונה
התפתחותה של ישראל התנהלה במסלול שונה בבירור תוך שמירה על מה שאפשר לכנותו "אתוס ההישרדות," שניצב בניגוד חד למודל האירופי. בעוד מדינות אירופה עמלות למסמס זהויות קולקטיביות, ישראל חיזקה אותן תוך שהיא רואה בלכידות לאומית חזקה מרכיב חיוני להישרדות. בעוד אירופה צמצמה יכולות צבאיות, ישראל שמרה על כוננות צבאית גבוהה ועל הוצאות ביטחון גבוהות. דבר זה יצר לא רק שוני במדיניות אלא גם פער פילוסופי יסודי באופן שבו כל חברה ראתה את היחסים בין ביטחון, זהות והישרדות.
הפרדיגמה הביטחונית הישראלית, שעוצבה על ידי איומים קיומיים ואתגרים אזוריים, שימרה מרכיבים שאירופה שלאחר המלחמה דחתה במכוון: כוננות צבאית גבוהה, הוצאות ביטחון גבוהות כחלק מהתמ"ג, דוקטרינת ביטחון המבוססת על הרתעה ועל תגובה צבאית מהירה, ושילוב השירות הצבאי בחיים האזרחיים באמצעות גיוס חובה כללי. הבדלים אלה יצרו את מה שהאנליסטים מכנים "פער פילוסופי" בין הפרספקטיבות הביטחוניות האירופיות והישראליות, דבר שהקשה על אירופים רבים להבין את העמדה הביטחונית של ישראל במלואה או להזדהות עימה.
קריסת האשליות הפוסט-היסטוריות
הסכסוך הפריך את ההנחות המערביות שלאחר המלחמה הקרה בנוגע לקץ המלחמות הגדולות באירופה, וחשף את העובדה שששת העשורים הקודמים של השלום היו תלויים יותר בהרתעה צבאית אמריקאית מאשר בשינויים יסודיים ביחסים הבינלאומיים24. השלום האמריקאי Americana) ,(Pax שהתקיים באמצעות מימון ונשק אמריקאיים, הוכח כחיוני ליציבות העולמית, ולא כתוצאה של התפתחות טבעית כלשהי בטבע האנושי או בהתנהגות הבינלאומית. ייתכן שהכרסום בסדר וסטפליה, המסומן בפעולותיה הלא-מאותגרות של רוסיה בגיאורגיה (2008) בקרים (2014) ובמלחמת אוקראינה המתמשכת, תרם לחישובים האסטרטגיים של חמאס בנוגע לישראל. בהקשר של רוסיה, המציגה את פעולותיה כהתנגדות של הדרום הגלובלי להגמוניה המערבית, ולנוכח האהדה האינטלקטואלית המערבית הגוברת לנרטיבים דה-קולוניאליים, העריך כפי הנראה החמאס שהתקפתו על ישראל – המוצגת כנוכחות קולוניאלית מערבית – תזכה להבנה דומה בחוגים בעלי ההשפעה.
התפרצות הסכסוך הנחיתה מכה מוחצת למסגרת האתית האירופית ואתגרה את הנחות היסוד שלה בכמה דרכים קריטיות. היא הרסה את "הנחת השלום הנצחי" שניצבה בבסיס החשיבה האירופית מאז 1945 והוכיחה שאין באינטגרציה כלכלית ובמוסדות משותפים לבדם כדי למנוע תוקפנות צבאית. דבר זה עורר את מה שהחוקרים מתארים כ"חזרת ההיסטוריה" – הכרה בכך שפוליטיקת הכוח המסורתית והכוח צבאי נותרים רלוונטיים ביחסים הבינלאומיים.
התגובה הייתה דרמטית. גרמניה הקימה קרן הגנה מיוחדת (Sondervermögen) אשר בה 100 מיליארד יורו, וחברות נאט"ו העלו את הוצאותיהן הצבאיות ב- 30%-40%. צעדים אלו מייצגים שינוי יסודי באופן שבו חברות אירופיות רואות את תפקיד הכוח הצבאי. שינוי זה נרחב ומוחשי: 23 מתוך 32 המדינות החברות בנאט"ו התחייבו כעת על הוצאת שני אחוזים מהתמ"ג שלהן על הגנה, והיבשת הרחיבה באופן משמעותי את יכולות ייצור הנשק שלה25. העלייה המדווחת ברגשות לאומניים ב-12 מדינות החברות באיחוד האירופי מסמנת היפוך בולט של המגמות שלאחר המלחמה להפחתת זהויות קולקטיביות.
עליית מתחים חברתיים ופוליטיים
הטרנספורמציה הנורמטיבית גרמה להשפעות משניות מדאיגות על החברה האירופית, ובמיוחד להתחדשות הקיצוניות הפוליטית והמתחים החברתיים. ההאצה בצמיחת תנועות הימין הקיצוני ברחבי אירופה מייצגת אתגר יסודי לקונסנזוס הדמוקרטי שלאחר המלחמה. בגרמניה, מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" (AfD) השיגה הצלחה בולטת במיוחד והגיעה באזורים מסוימים לרמות תמיכה העולות על 26.20% זינוק זה בפופוליזם הימני מייצג לא רק שינוי פוליטי אלא גם אתגר לקונסנזוס שלאחר המלחמה, שהחזיק תנועות כאלה בשולי החברה האירופית.
התגברות הפוליטיקה הקיצונית משקפת שינויים מבניים עמוקים יותר בחברה האירופית, ובמיוחד את השיבושים החברתיים-כלכליים שגרמה הגלובליזציה. השחיקה השיטתית בביטחון הכלכלי של מעמד הביניים יצרה חוסר שביעות רצון חברתי נרחב: בני הדור הצעיר מתמודדים עם סיכויים פוחתים להשתוות לרמת החיים של הוריהם. העברת סמכויות ממשלתיות חשובות לגופים על-לאומיים, בשילוב עם הגירה חסרת תקדים ממדינות לא אירופיות, יצרו סערה מושלמת של חרדות חברתיות וכלכליות. הסכסוך באוקראינה האיץ מגמות אלה על ידי ערעור האמונה בבינלאומיות הליברלית שלאחר המלחמה, אף שקצוות פוליטיים שונים הסיקו מסקנות שונות בבירור מהתפכחות זו.
התנועות הימניות הקיצוניות טוענות בזכות חזרה למה שהן תופסות כערכים האירופיים המסורתיים, המדגישים מבני משפחה פטריארכליים, זהות נוצרית, הומוגניות אתנית וריבונות לאומית חזקה. תמיכתן ברוסיה של פוטין נובעת מראייתה כמגינת הערכים השמרניים כנגד הליברליזם המערבי.
תנועות השמאל הקיצוני, (למעט היוצא מן הכלל הבולט של ברית זארה וגנקנכט (Wagenknecht (Sahra בגרמניה), לעומת זאת, שומרות על מחויבותן לרב-תרבותיות פוסט-לאומית ולהגירה מוגברת, במיוחד ממדינות מוסלמיות. אהדתן שלהן לרוסיה של פוטין נובעת מרגשות אנטי-מערביים ומהתנגדות להגמוניה האמריקאית. למרות דעותיהם המנוגדות בנושאי לאומיות והגירה מציבים שני הקצוות אתגרים מובחנים לקהילות היהודיות באירופה. הלאומנות האתנית של הימין הקיצוני מאיימת באופן אינהרנטי על השתלבות יהודית, שעה שהשילוב של השמאל הקיצוני בין אידיאולוגיה פוסט- לאומית לסובלנות לאנטישמיות המיובאת יוצר סיכונים משלו. כפי שאפשר לראות בעליית הרגשות האנטי-ציוניים בקרב קבוצות השמאל הקיצוני, האתוס הפוסט- לאומי שלהן מחריג באופן פרדוקסלי את השאיפות הלאומיות היהודיות מתמיכתן האוניברסלית בהגדרה עצמית של מיעוטים.
ההתגברות הגדולה של עמדות לאומניות וקסנופוביות התבטאה בדרכים מטרידות. על פי סקר סוכנות האיחוד האירופי לזכויות יסוד מיולי ,2024 96% מיהודי אירופה דיווחו על כך שהם חוו אנטישמיות בשנה האחרונה; 80% מהם חשים שהמצב החמיר בשנים האחרונות; חצי מהיהודים חוששים לביטחונם ולביטחון משפחותיהם; למעלה מ-70% מסתירים לעיתים את זהותם היהודית27. מגמה מדאיגה זו, המתפשטת ברחבי אירופה, מצביעה על התפרקות מטרידה של המחויבות שלאחר המלחמה, למאבק בשנאה דתית ואתנית. עלייה זו באנטישמיות מדאיגה במיוחד לאור מחויבותה של אירופה לאחר המלחמה למניעת הישנותן של דעות קדומות מעין אלה.
התפתחויות אלה יצרו אתגרים ספציפיים לקהילות היהודיות באירופה, ששגשגו תחת הדמוקרטיה הליברלית. העלייה המקבילה הן של האנטישמיות מהימין הקיצוני הן של האנטי-ציונות מהשמאל הקיצוני הציבה קהילות אלה במצב ההופך מסוכן יותר ויותר ומזכיר דפוסים היסטוריים שרבים חשבו שאירופה התגברה עליהם לצמיתות.